תנור החימום של שבת: שמוליק הומינר.

בימים ההם אין מלך בישראל, וגם חשמל לא היה, על פלטה חשמלית טרם שמעו, אז איך שומרים אוכל חם לשבת, הא, אז אני אספר לכם, בימים ההם היו מוכרים מוצרים שונים בפחים של 20 ליטר בערך, הפחים היו מפח מגולוון, וזה שימש לאחר התרוקנותו מתוכנו המקורי לצרכים שונים, זה שימש לצורך הבאת מים מבור המים הביתה, איך, מסירים את המכסה העליון של הפח, ומתקינים ידית מעץ לרוחב הפח, והרי לך מיכל למים  אם הפח היה מזיתים למשל, לאחר שטיפה טובה במים וסבון, הרי לך מיכל ראוי לכל מטרה טובה, מי שרואה סרטים ממלחמת השחרור, הרי בירושלים הייתה חלוקה של מים, ניתן לראות בתמונות, כיצד התור מתמשך בפחים , וכאשר היו שומעים יציאה של פגז היו בורחים מהמקום למחסה וחוזרים חזרה כל אחד למקומו בתור לפי הפח שלו, ( עד כאן ההסבר למקור הפח  )

 את הפחים הריקים היו הסוחרים מוכרים, או נותנים לאנשי שלומם, ולא הרי מחירם של פחים ממלפפונים, כהרי פחים של נפט להבדיל , אם הפח היה ממקור אחר, נפט למשל, או חומר אחר המדיף ריח לאורך זמן,  גם הפחים מהנפט יש להם גאולה, והם משמשים בקודש, על מנת שליהודים יהיה אוכל חם לשבת,

הכיצד, הבו ואספר לכם, הפח בנוי בצורת קוביה מרובעת וגבוה מרחבה, זאת אומרת , כאשר הפח עומד זקוף גובהו כ 40 ס"מ, מכסהו העליון והתחתון 30/30 , על תתפסו אותי במילה, לא מדדתי, ההסבר הוא לצורך המחשה בלבד, את אחת הדפנות היו חותכים, ( בדרך כלל היו עושים זאת אצל שעיה בלעכער, שהיה לו כוך במחנה יהודה, והוא היה פחח במקצועו, מקצוע מאוד נצרך בימים ההם ) ושעיה בלעכער היה מקפל את קצות הפח פנימה, על מנת שחס וחלילה לא נחתוך את הידיים בעת השימוש במוצר המוגמר, וכך הייתה נוצרת אמבטיה קטנה , בה היו מכניסים את סיר החמין, והיה נשאר מקום לקומקום, או לבקבוקים אשר היו ממלאים אותם בערב שבת במים רותחים ומעמידים אותם בצידי החמין על מנת שישמרו חמים, לשבת בבקר, לקפה לפני התפילה,

 אצל העשירים אשר יכלו להרשות לעצמם, אפשר היה לראות מיכל עגול של עשרים ליטר בערך אשר בתחתיתו ברז קטן, והוא מלא מים רותחים לצרכי הבית. והנדיבים שביניהם, היו מתחלקים במים הרותחים, עם שכיניהם , קרוביהם, לצורך כוס תה בשבת בצהרים לטאטע, לאחר החמין.

אז יש לנו את האמבטיה המכילה את החמין והנילווים  אליו, אבל איך זה נשמר חם, מה מקור החום, הראוי לשמש בקדושת השבת, וכאן בא שוב שעייה בלעכער ותושייתו, וגואל את פחי הנפט, שישמשו גם הם למטרת עונג שבת, והוא היה חותך מן הפח את מכסהו, אשר שני פתחים עגולים לו, אשר ממנו שופכים את הנפט, אבל תפקידם נסתיים, ולכן חותכים אותם והנה פח אשר פתחו העליון ללא מכסה, דופן אחת היה חותך ממנו צורת הפתח, זאת אומרת היה חותך ממנו להבדיל בצורת חצי מלוחות הברית, כפי שמציירים אותן בטעות. אבל לא את כל הדופן כי אם רק שמונים אחוז ממנו, מבלי לפסול מכושרו של הפח לעמוד יציב, הופכים את הפח על פניו, והנה לכם פח אשר צורת הבית לו, תחתיתו ריקה, שלוש דפנות לו שלימות, והדופן שבחזית יש לו צורת הפתח, בתוך הפח הזה מכניסים מנורת נפט מיוחדת למטרה זו, של חימום אוכל יהודי לכבוד שבת.

 וזו צורת המנורה: במוזיאונים ניתן עדיין לראות מנורות נפט, הן צצות גם בשעת חרום, מנורת נפט מורכבת משלושה חלקים, החלק התחתון, מיכל הנפט, החלק האמצעי הראש, אשר בתוכו מנגנון אשר בו מושחלת פתילה רחבה של כותנה, אשר תפקידה בעת בעירתה, לשאוב את הנפט אשר במיכל,  המנגנון שבראש מוכשר להעלות ולהוריד את הפתילה, לגובה הרצוי, למען תהיה הבעירה נכונה, ותפיק את מלוא עצמתה , חייב היה בניסיון רב לדעת מהו הגובה הרצוי, יותר אור יש להגביה את הפתיל, פחות אור להנמיך את הפתיל, אסור להגביה יותר מדי משום שאז הפתיל מתחיל להעלות עשן שחור, ועשן זה משחיר את הזגוגית, שמיד נדבר עליה, להנמיך יותר מדי, עלולה האש לכבות, ואוי לה לעקרת הבית, אשר אינה מנוסה בכיוון הבעירה, אשר עלולה להגיע לשבת בבקר להגיש לבני ביתה את ארוחת השבת, והנה המנורה כבויה, והחמין קר, או לחילופין, הגביהו את האש, והשבת נכנסה כבר והנה האש גבוהה מאוד, ויש סכנה של שריפה חס וחלילה, או פשוט מעלה עשן יותר ולזה היה מוכן הגוי של שבת.

הסיפור נשלח לאתר על ידי הרושם המסור שמוליק הומינר. סיפור זה שובץ באתר ב -כז', שבט, תשס"ח. 3.2.08.

 

 


שיטת החימום הישנה בפתיליה.
© כל הזכויות שמורות

 
|