אבי חיים הגיתי ז"ל ועגנון

סיפור ראשון:

בתחילת שנות ה60 לא הייתה כמו היום הרבה תנועה בירושלים העיר היתה יותר אינטימית. כולם הכירו את כולם. אבי חיים הגיתי היה ספרן בספרייה ע"ש מנחם אורן ברחוב בצלאל ליד בית העם כיום. בעלותו לאוטובוס לכיוון תלפיות שם ביתו הוא פוגש מכר וותיק פרופסור דב סדן מורו מהאונברסיטה שיושב ומשוחח עם עגנון מאחורי הנהג .

אחרי שדב סדן נפרד ויורד מהאוטובוס, אבי מתיישב לידו והשנים מתחילים לשוחח וזו תמצית השיחה:
 -  במה עוסק יהודי?שואל עגנון את אבי .
אבי עונה לו - ספרן ומחזיר לו - ובמה אדוני עוסק?
- חוטב עצים ושואב מים. משיב עגנון וככה מתחילה ידידות מופלאה בין השניים.

בימים שהאוטבוסים לא היו כמו היום, כל רבע שעה אוטובוס, מופיע האוטובוס בתחנה לתלפיות, עוד מעט הוא סוגר את הדלת, אך אבי רץ ומבקש מהנהג להמתין קמעה כיוון שעגנון לא הספיק להתפלל מנחה ואם אפשר לחכות לו איזה רבע שעה. בירושלים של היום זה לא היה קורה. אבל אז הכל קרה בפשטות מופלאה.

סיפור שני:

באחד הימים אבי פוגש את עגנון במצב רוח זועף. - מה קרה? הוא שואל אותו - כבודו אינו חש בטוב? עגנון עונה שזה כבר כמה ימים שאינו מסוגל לישון כמו שצריך שכן המיטה בה הוא ישן אינה מפולסת מלשון פלס.

אבי, אדם טוב שרוצה לעזור, ניגש עימו לביתו לעזור לו בפילוס המיטה, ואכן עגנון ישן על מיטת סוכנות ישנה שנתמכה עלידי שני קרשים שהיו צריכים להיות יציבים וחזקים כדי שהמיטה תהיה ישרה והמזרן יושב בצורה מסוימת כך שכל העסק לא זז. למחרת אבי פגש שוב את עגנון ולשאלתו כיצד ישן הלילה, השיב לו זה שעידן עידנים לא ישן כלכך טוב.

וכך אבי זכה לכינוי ביננו 'מפלס המיטה של עגנון'. אבי חיים הגיתי ע"ה עלה מאוסטריה ביום כניסתו של היטלר לוינה, הגיע לקבוצת משמר השרון וזכה להתחנך עם עוד חברים שהגיעו יחד איתו עלידי המורה ישראל ברוג [אבא של אהוד ברק] במשך הזמן התחבר גם לקבוצת זייד ושהה שםזמן ארוך.
אחרי לימודים בירושלים היה בין מקימי אס"י {ארגון ספריות ישראל} ופתח מטעם הסוכנות היהודית את הספרייה על שם מנחם אורן בירושלים, כאן היה שותף בקבוצת השירה ותרבות "לקראת".

 לאחר מכן שהה במשך שנה בגרמניה {תחילת שנות ה60 }אליה הוזמן מטעם ארגון הספריות הגרמני לשנת השתלמות. אחרי חזרתו לארץ השתקע בירושלים ומטעם הסוכנות היהודית עבד בקריית מוריה בספרייה לנוער והחלוץ, כאן הכיר את אמי שעבדה כמורה לעברית באולפן לעולים בירושלים.
חתונתם נחגגה ברוב המון וצניעות בבית הנשיא דאז זלמן שזר שהיה דודה של אימי ועמד על כך שהחתונה תהיה בצריף {זו רק התחלה לסיפור אחר....} אני נולדתי שנה אחר כך וזה באמת סיפור אחר.

אמי יצאה לפנסיה ועסקה במשפחתולוגיה עד סוף ימיה, במהלכם הוציאה שני ספרי מכתבים של דודתה רחל שז"ר. אבי המשיך בקריית מוריה ואחרי כן עבר לעבוד בספריית יד בן צבי בירושלים עד פרישתו בשנות ה-90.  נשאר אדם אוהב ספר ואוהב אדם, אין בנמצא אנשים כמוהו היום.
 
יהיו הרשימות האלו לזכרו הברוך והטוב. ואני נותרתי כאן להעביר הלאה את התיעוד.