עליה לארץ

משפחת כרמית רינצלר אברהמי


קטע מתוך ספר :"על דם היתמות" /מכתבים לאבא יוסף

היינו גוררים פרימוס מיושן ועליו שופתים את קומקום המים, כדי לחלוט תה. כאשר עצלתי מלעבוד, ישבתי לא פעם וראיתי עצמי שופתת מחבת, שמה שמן עליו, המחבת שעמד על פרימוס בשדה וטיגן לנו חביתות, צ'יפס שהיה ירק שגדל באדמתנו, חצילים ועוד... ירקות מחלקות הזריעה. לקחתי קרש חיתוך וסכין והכנתי סלט חי ישראלי מירקות טריים שנקטפו מחלקת הזריעה, הייתי "ספציאל" בהכנת סלטים. וזאת להמעיט מערכי כחקלאית, להבדיל מכוחי הדל לעבודה פיזית, תמיד נשלחתי על ידי אבא טוב לאימא טובה לבית, למורת רוחו של יצחק אחי, שדגל בחינוך לא לוותר ולא לפנק מידיי. הייתי אמורה לסייע לאימא בעבודות הבית, וזו פגרת קיץ שחלקה עברה בעבודת זריעת מלפפונים, קטיף או דילול ולכסח דשא , וחלקה שם בנוה-עוז בפתח-תקווה, אצל בית הדודה שהיו סביבו עצי-תפוז ולימון גדולים, והבית היה שופע ירק, והיו בפתח הכניסה לבית – שני ספסלי עץ, ועץ גדול עם ענפים ענקיים שיצרו רטיות צל גדולות, יכולתי לשבת מול שולחן עץ שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף, ולכתוב את ספריי, את הספר :"אהבה נכזבת" כתבתי בנוה-עוז, על אותו שולחן עץ.
 
כתביי לא בגדו בי, מפני שהנוף גם לא בגד בי, הוא העניק לי את חומו, ברטט, בצל, במשב רוח נעימה. בשקט של חלק קטן ורוגע מפתח-תקווה, יותר מכל העניק לי העץ, הספסל השראה חזקה לכתיבה!!! לא פעם מצאתי את עצמי {בשלב יותר מאוחר} הולכת וסובבת שם בין הבתים היפים, לחפש היכן קיים עדיין אותו בית? מי יודע מה בנו אלה שקנו אותו מדודי-ודודתי, ואם הייתי מצליחה להכיר אותו, הייתי מעלה ים של זיכרונות שדמעה אחר דמעה הייתה נוטפת וטופפת על לחיי, והייתה יוצרת מהם כדור של דמע, זרות וניכור. פרק חיים שעבר והסתיים שהפך כמוץ אשר תהדפנו רוח, למה שהייתי קולטת, רק תמצית הייתה – תמצית שצריכה להתנצח, לעבור שיחזור של נצח הכתיבה... יעקב ויצחק אחיי היו מעבירים קווי מים בשטח הזריעה במושב, פיני היה מרים ארגזים של בצל לטרקטור של יצחק, לא פעם זכיתי לצעקותיו של האח יצחק :"קומי לך עצלה, קחי ארגז לעגלה של הטרקטור"! פה יש עבודה אם את רוצה לחלום לכי הביתה! מהר!!!
 
אולם יש ושם בעולם השינה, יש ובאים הימים, ואני ילדה זוהרת, עליזה ומאושרת ומהלומת המציאות המכה בי חרון, כאב. ואני חוששת שאובד גם כאשר פיזית אני חיה. אבא יקר שלי! בשבעת ימי אבלותך, בארון חדרך, היה מונח ספר זיכרונות של סבא אהרון אברהמוב, (ז"ל), שנפטר בטורקיה, מילים מליציות כתובות בו :"רינה של עשוקים, שנת תרמ"ה-תרפ"א, החנות של ההורים שלך ברוסיה, (קווקז) שהייתה מלאה בגדים, כובעים ותשמישי קדושה, נתרוקנה לה מתכולתה. סבא אהרון היה משיא אנשים, מכין קמעות , כותב כתובות. וגם מזוזות. הוא כתב בספר גם ברוסית, כתב רש"י , עברית תנ"כית, וכך כתב: "ספר זה שלי, כל הקורא בו – ברוך ומבורך יהיה, והגונב אותו במזיד, ארור בן ארור יהיה".
 
הוא כתב: "אוי אלי אלילי, בזזו את ממוני את כל רכושי, מעיני דמעתי ורינתי עשוקה בממוני, ואני ערירי וגלמוד. ברוסיה הייתה מהפכה בולשביקית שהיו מיעוט של פועלים, סבא בשל רכושו ועושרו, נחשב לחלק הקפיטליסטי, למונשביקים – באו קוזקים רעים (שנת 1917 החלה המהפכה אבא נולד בשנה זו) בזזו את כל הרכוש, סבא – מיהר להציל את מה שנותר, ועל ידי עזרתו של בנו הגדול משה, הם עגנו באוניה דרך הים השחור, והעבירו את כל הסחורה לטורקיה, לאיסטנבול. אבא שלי בזמן זה היה בן 11 כלומר, בשנת 1928 הגרה משפחת סבי אהרון ז"ל לטורקיה. אימא של אבא נפטרה ונקברה בקווקז, שמה היה חנה.
 
סבי נאלץ להינשא שנית, אשתו גידלה את אבא, וכמובן אחותו של אבי סייעה לה לגדל את ילדי סבי, ושמה היה טוהר, היא הביאה לסבי עוד שלושה בנים ובת. אתה אמנם הלכת מעולמנו, הספר שקראתי בו הרבה, נמסר לילדים של אחייך משה ז"ל, שהלך גם הוא לעולמו, וכיום הספר אולי אצל רוני וחנוך ומוטקה ברמת יצחק. דעתם הייתה לתת אותו לבית-צבי, ליודאיקה. ספר בלוי, טלוי, כזה שדפיו אומרים:"מוות"!
 
ובתוכי תמיד עלו מיני שאלות, על הדחף וההשראה שלי לכתיבת שירים, פרוזה ולטייט מילים. והתשובה הייתה אותו ספר שהונח בארון חדרך אבא... ולעצמי אמרתי:"ספר עיזבון יש לנו, של סבי בארון מונח, בלוי, טלוי בטלאים של נייר שעומד להתפורר, הנייר עשוי קלף אמיתי ועבה. ארץ ישראל ליטפה אותו בפרגודי אבלות, מנהיגיו היו רוחות מנשבות בתוך בית ערבי – שבטים רבים נקלטו בחבלי קליטה של שנות ה-48-50 במדינתנו, אשר חיו באזורנו ולא ידעו כאב, אלא, על אותם מנהגים, על אותה מורשת, מסורת שהלכה ונכחדה בארץ-ישראל, ואנו דור ההמשך נאבקים ומתלבטים כיצד לשמר לנו מורשת זו, איך להישאר על המפה הפולקלוריסטית הזו"!
 
הרי משפחת אבי הצליחה להגיע לכאן לפני קום המדינה, והם ישראליים צבריים לחלוטין. כל השבבים התומכים ותוחמים את מוצאם הלכו ועפו לארבע רוחות העולם, נשאר הצבר מחוספס ובתוכו פרי מתוק וחמוד. אבא היה ציוני מלידה, בגיל 17 נאלץ להתגייס לצבא הטורקי, מתוך מניעים ציוניים – הוא ערק עם עוד 13 חיילים לבגדד-עיראק. הוא נטש את הוריו ומשפחתו, אבא נדד בארץ זרה לו, והמשפחה קברה את סבא אהרון, שנפטר מהתקף לב, עקב געגועיו לאבי, סבא חשב שאבא במעבר הגבול לעיראק נהרג עם החיילים שנורו למוות.
 
המשפחה עם האם החורגת, עלו לארץ .. ואבא נשאר בעיראק, מאז הנדידה של אבא התחילה, אבא היה מקושר למחתרת הציונית ויידע שיש בני נוער ויהודים שעורקים לישראל, אלא שבתנועת הנוער, הם הוכו כאשר ניסה להגיע לארץ דרך לבנון, בעודו נער, הוכו וחזרו שוב לטורקיה. אבא סבל גם בעיראק מפראוד, טבח ביהודי עיראק. את אימא אבא הכיר בבית חולים אליאנס, שם אושפז, היא טיפלה בו וכך הם התאהבו.
 
 אבא הקים משפחה רחבה בבגדד, אימא לא רצתה הרבה ילדים, הוא הבטיח שיסייע לה ויטפל בהם, כי חשב שיותר לא יפגוש במשפחתו. באחיו ואחיותיו. אבא היה פטריוט גדול, הוא כתב מכתבים לארץ-ישראל, והחביא סליקים בבית. אבא לא רצה לשרת ולהיהרג יהודי בצבא זר בטורקיה, לכן ברח. הייתה אוניית מעפילים, והיו כל מיני אנשי מחתרות בראשם עמד השר שלמה הלל שדאג להביא מטוס אמריקאי, לבית קברות א-שאטי ערב בפרס, ולאסוף את כל העולים לארץ-ישראל. אבא הותיר את אימא בבגדד עם משפחתה, עם כל חמשת ילדיו וברח לפרס.
 
ולמה?- שכנה ערביה באה לסבתא שלי רבקה, היא אמרה לה שקראו את השם של החתן שלה יוסף...שגם הוא מועד לעלות לגרדום בעיראק. השכנה גרה בסמוך לבית הוריי בעיראק – אבא שהיה מתכנן תפריטים בבית מלון גדול, תמיד דאג להביא את כל האוכל שנותר שם, כמובן באישור. ולתת אותו לשכנה הערבייה, והיא שמרה לו חסד. סבתא מיהרה להודיע לאימא – וכך החליטו להבריח את אבא. עם דרכון בדוי, עם חזות של אישה מחופש לאישה. חלקם של השוהים בפרס, (בית הקברות שם שימש כמעברת עולים, מחנה עולים לארץ ) ניסו להגיע לארץ עם סירות קרש רעועות, הסיפור של אבא עצוב וכואב... סבתי (אם אימי) מיהרה למסור את המידע לאימא.
 
כאמור זהו קטע מתוך ספר :"על דם היתמות" /מכתבים לאבא יוסף, העומד לצאת לאור.
 
כל הזכויות שמורות למחברת: כרמית רינצלר אברהמי.

הפרימוס
© כל הזכויות שמורות

4. הנכד
מאת: אהרון תחיא 02/10/2011
מדהים היסטוריה מרתקת מאוד
3. מרגש ויפה מאוד
מאת: אמיר דנציגר 04/10/2011
אומנם לקח לי קצת זמן לקרוא את זה - אבל זה בהחלט היה מרגש ומאוד מאוד יפה..
2. יפה מאד מאד.
מאת: רחל 22/05/2009
לביא כתבת יפה, ושמך לב - ויש לך לב. ועצוב הסיפור המשפחתי שלך. רחלה.
1. לכרמית רינצלר אברהמי היקרה!
מאת: לוי לב שוקרון 18/05/2009
סיפורך המשפחתי מאד ריגש אותי.הגלות תמיד היתה כואבת ומורכבת,ולפחות מצאתם מעט שלווה מבורכת בארצנו כה יפהפה שתביא דורות טובים יותר.למרות שהמסורת והמורשת נכחדת עד היסוד,ולדעתי,עם הזמן,תתחדש במלוא העוצמה ותלווה בהרבה אהבה וחום שידענו כמו בשנות הנוסטלגיה.ברצוני לשתף אותך במעט חוויות מהסבתא שלי ששמה רחלי קינד ז"ל וכן סבא יצחק ז"ל,כל המשפחה של סבתא ניספתה בשואה,למעט האחות פירי ז"ל שהסתתרה עם סבתי רחל והצליחו להימלט לארץ המבטחים,ישראל,בשנות ה-50,והתגוררו ביישוב יסוד המעלה שבצפון הארץ,ואף המשפחה של סבא יצחק ז"ל ניספתה בשואה.ביסוד המעלה הם בנו את הבית,גידלו ירקות ופירות,ויחד עם אחותה פירי,עשו חיים טובים יותר,שלא כמו בדורנו הנוכחי,הולידו 2 ילדים,ואחד מהם אימי רבקה,ובשנות ה-70 עברו להתגורר בירושלים,עיר הנשמה של אוויר צלול כיין משובח לכולנו,ובשנת 75' ההורים שלי התחתנו (נשויים למעלה כ-30 שנות מבורכות),התגוררו בשכונת רמת אשכול כשכונה הראשונה בירושלים שהוקמה אחרי מלחמת ששת הימים,היו ימים יפים מאד אז,נולדתי ב-76',ירושלים התפתחה מאוד יפה בשנות ה-70 וה-80,מבחינת השכונות,השווקים,האנשים והתרבות.היום,שנת 2009,כבר לא כמו פעם,והכל נהיה מודרני,וקשה להרגיש את הנוסטלגיה.ירושלים נעשית מיום ליום מלוכלכת מבחינת החפירות, הבנייה המכוערת והצפופה, החרדיות, וחוסר שמירת האיכות הסביבה. ירושלים כבר לא כמו פעם, גם אם הרכבת הקלה תפעל, זה לא יחזיר זכרונות כה יפים ונהדרים, וזה כואב לי מאוד. שלך, לוי.
 
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|