|
1324 רבּהּ הישיש של העיירה ניטרה, הגיע לגבורות. ביקשו ראשי-הקהילה להנוֹתוֹ, קראו אסיפה והחליטו:
להעמיד במרתפו של הרב חבית, ואיש-איש מכל חמישים בעלי-הבתים שבקהילה יביא שני בקבוקים יין ישׁן, שדעת זקנים נוחה הימנו, וייצק לתוך החבית.
אמרו ועשו: העמידו חבית במרתפו של הרב. איש-איש הביא ויצק שני בקבוקים לתוכה, ונתמלאה החבית. שמח הזקן על המתנה היפה, וכשנפטר העם מלפניו אמר לאשתו:
רבנית, רדי וּמזגי נא לי כוס מן החבית.
מיד ירדה הרבנית לעשות רצון בעלה, וכשעלתה מן המרתף ונסתכלה בכוס שבידה חשכו עיניה:
מים!
נסתכל גם הרב הזקן בכוס ונהם מתוך שפמו:
רמאים בני-רמאים! איש-איש סמך על חבריו, שיביאו יין, והוא עצמו הביא מים, ונתמלאה כל החבית – מים.
התחילה הרבנית מחרפת ומגדפת, היסה אותה הזקן ואמר:
רבנית, אל תשמיעי קולך. יודע אני להתהלך עם הבריות שבעדתי: כפליים ישיבו לנו יין.
בשבת עלה הרב הזקן על הבימה לדרוש, פתח במימרה של רבי ברכיה: "הרוצה לנסךְ יין על-גבי המזבח, ימלא גרונן של תלמידי-חכמים יין" נתן שבח והודייה לקהילה על המתנה היפה וסיים:
אבל חבל, שאחד מכם קילקל יינכם המשובח ויצק לתוכו מים... יודע אני, מי הוא המקלקל, אלא שאין רצוני לביישׁוֹ ולפרש שמו ברבים. מוטב, שהוא עצמו יתקן מה שקילקל: יביא הלילה, אחרי הבדלה, ארבעה בקבוקים יין לכפר על שני הבקבוקים מים ויניחם בחצרי, – ונסלח לו.
תיכף אחרי הבדלה נשמע בחצרו של הרב קול צעדים חרישים.
חרדה הרבנית לראות מי בחצר ועיכּבהּ הרב:
שׁבי במקומך ואל תיראי! יין יהיה לנו.
והצעדים פוסקים וחוזרים, פוסקים וחוזרים. ולאחר שפסקו ולא חזרו עוד, אמר הרב לאשתו:
עכשיו,רבנית, צאי וּמני את הבקבוקים שתמצאי בחצר.
יצאה ומנתה, חזרה ואמרה:
מאתיים...
הערה: הסיפור באדיבות אתר פרויקט בן יהודה.
|