מוזמנים ומזומנים בחתונה כורדית

מי מכם לא השתתף בחתונה אותה יזכור תמיד ? כוונתי לחתונות שמנוהלות ומתקיימות תוך הדגשת התרבות והמנהגים העדתיים והאתניים ,כל עדה ע"פ מנהגיה והסממנים המיוחדים לה. הפעם אני מבקש לשתף אתכם בחתונות של העדה הכורדית בישובים ובכפרים של יוצאי כורדיסטאן עד שנות ה-60. הרי שמאז חלו שינויים משמעותיים.
חלק מהאותנתיות נעלם ונשארו פה ושם סממנים בתחום הארוח התלבושות המוסיקה ועוד. חתונה בכפר או במושב היתה ארוע שכלל והעסיק את כל התושבים כמעט ללא יוצא מהכלל, גברים, נשים וילדים. לאחר שאותר ונקבע המקום בו יערך הארוע החלה העבודה העיקרית. כשאני אומר "מקום" אין הכונה לאולם או גן ארועים כפי שאנו מכירים היום. היו מספר מצומצם של אלטרנטיבות - מגרש הכדורגל או הכדורסל בישוב.
 
רחבה מפולשת בקרבת בית המחותנים או על הכביש הצר מול בית החתן. בבוקר יום החתונה הנוער היה מתגייס למשימת איסוף שולחנות וכסאות מבתי השכנים,מהמועדון המקומי או מבית הכנסת. היה מי שדאג לתאורה צבעונית, הצבת הבמה, מערכת הגברה ועוד אי אלו התקנות וסידורים נדרשים. לעת ערב כל המוזמנים היו גודשים במהירות את המקום וסביב סביב היו ניצבים הילדים, כי לא כל יום מזדמנת להם חגיגה כזו ובחינם.
האוכל שהוגש כלל כמעט תמיד רבע עוף שבושל זה עתה בסירי ענק ע"י נשות המקום ,אורז, שעועית ירוקה, פיתות, חמוצים ושתיה קלה וחריפה. טקס החופה התקיים באופן די זהה למה שאנו מכירים היום, אך המהדרין היו נותנים נופך מיוחד באמצעות תלבושות מסורתיות, שירה וריקודים כשאת הקצב מובילים ה"דהולה וזורנה" - תוף ענק וחליל דמוי חצוצרה צווחנית.
לקראת סיום הערב אנו מגיעים לדובדבן שבקצפת - על הבמה היה מוזמן איש המקצוע החשוב ביותר -הכרוז. זה היה ידוע כבעל מיתרי קול משובחים ויכולת ריטורית מרשימה. הוא היה מתייצב על הבמה משתלט על המיקרופון ומתחיל במילוי משימתו החשובה. ראשוני המבורכים היו הורי החתן -אלה זכו לשלל ברכות, אחולים ותודות על הארוח ומיד מציג ומכריז בקול גדול בפרוט את המתנות היקרות שהוענקו לזוג הצעיר.

המתנות כללו בדרך כלל תכשיטי זהב יקרים, טבעות יהלומים או מוצרי צריכה שונים לבית שלגביהם היה הכרוז מציין את ערכם ואפילו המותג וארץ הייצור. המבורכים הבאים בתור ע"י הכרוז היו הורי הכלה שזכו לריטואל דומה. בנתיים היה משתרך תור ארוך של המוזמנים אל מול הבמה. האורח היה נותן ביד כרוז את המזומנים (ללא מעטפה) והכרוז היה פוצח בנוסח די קבוע : " ישראל ישראלי, בן שמעון ודינה, תורם עשר לירות לחתן ולכלה, שאלוהים יתן בריאות ואריכות ימים לו ולמשפחתו..."
האורח היה מתמוגג לשמוע את שמו בוקע מהרמקולים שנשמעו גם בישוב השכן דבר שאין לזלזל בו. כך אורח אחר אורח, עד אחרון הקרואים. קרו לא פעם תקלות מביכות מצד הכרוז שטעה בזהוי האורח וקרא לו שלא בשמו או אפילו התעלם ממנו מבלי משים. הדבר היה בלתי נסלח מצד האורח שכל הערב דמיין בעיני רוחו איך שמו נשמע מקצה העולם ועד קצהו ובשל טפשותו של הכרוז, לא יוכל לשאת את מבטי הלעג של הסובבים אותו ובני משפחתו על שלא זכה לכבוד הראוי וגם את דבר המתת איש לא שמע...

אחרון מעניקי המתנות היה הכרוז עצמו שלא שכח לציין את דבר התנדבותו למשימה החשובה, לסכום הכסף לא היתה כבר שום משמעות, כי למי היה כח לשמוע את הנוסח השבלוני ומחריש האזניים בשעת לילה כה מאוחרת.