ליל הסדר במדבר סיני

ליל הסדר במדבר סיני.

 

זה היה בפסח שנת 1975, בזמן שירותי הצבאי. הייתי אז בחיל התותחנים והוצבנו יחד עם סוללות התותחים שלנו במדבר סיני, כעשרים ק"מ מגבול מפרץ סואץ במצרים.

 

מגיע ליל הסדר והוחלט בגדוד לעשות סדר גדודי גדול לכל החיילים במקום מרוכז. היה צריך להשאיר חיילים לשמור על הציוד והאוהלים וסוללות התותחים. נערכה הגרלה ונפל בחלקי כטירון יחד עם עוד ארבעה חיילים להישאר ולשמור. על כל חייל היה להתמקם בעמדת שמירה נפרדת בשטח.  לפני שכולם עזבו "נזכרו" לומר לנו שיש לנו חמש חבילות קרטון של מנות קרב ובפנים יש ערכת מזון מיוחדת וכוללת מנת "סדר" אישית לחיל. - תוכלו לאכול אותה בזמנכם החופשי, נאמר לנו, אגב יש גם הגדה בפנים.

 

כל החברה עזבו אותנו, אנחנו חמישה חיילים לבד במדבר שוכבים בעמדות. מסביב חושך מצרים. מפעם לפעם יכולנו להבחין מרחוק באור של ספינה מבליח בחשיכה במימיה של תעלת סואץ?  היה איתנו גם בחור דתי, החלטנו לעשות את הסדר יחד בכל מחיר, סדר כהלכתו ככל האפשר. מה עושים? היה ברור לנו שנצטרך לגייס את האילתור והתושייה. היה איתנו בחור שמבין בחשמל הוא חיבר את טלפון השדה שהיה לכל אחד מאיתנו ( טל' 8 ) זה לזה כך שנוצר בין כולנו קשר. החלטנו שהחייל שנמצא בתורנות ויש לו מנורה קטנה המוזנת ממצבר הרכב, הוא יקרא את ההגדה ואנו נצטרף אליו, כך התחלנו לקרוא את ההגדה.

 

צריך להבין שכל אחד מאיתנו היה בתוך עמדה מוקפת שקי חול בגובה של מטר לפחות מלמעלה, כך שכבנו מכורבלים בתוך העמדה הזו, מוקפים בארטילריה של רימונים, המקלע והנשק וסוללות התותחים שהיו מכוונות לעבר האויב ואסור היה לגעת בהן. כל אחד הצטנף בפינתו, הדליק את פנס השדה ועקב אחר קריאת ההגדה ואף קרא בתורו. כך כששפופרות הטלפון של כולנו היו צמודות לאוזן ידענו כולנו מתי לומר אמן, או לחיים, ולקרוא בתורנות. המוזר היה ששמענו את הקריאה פעמיים או יותר, פעם בשפופרת הטלפון ולאחר מכן שמענו את סיפור ההגדה עונה בהד במרחבי המדבר ובגבעות סביב.

כשהגענו לשירים , "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" זה היה השיא. תחושה כזו של חיבור לליל סדר ולקריאה בהגדה ממש באותו מקום במדבר בו עברו אבותיי, תחושה כזו לא חוויתי מעולם. אין לי ספק שסדר זה יהיה זכור לי כל ימי חיי.

 

 הערה: סופר על ידי עמי הירש בחול המועד פסח תשס"ט, בעת מפגש ידידים במודיעין. עם תום ארוחת צהריים "על האש" שמעתי את הסיפור בשיחה אישית. כמובן שרשמתי מיד את הסיפור והרייני מעלה אותו לאתר ממש בשעות הערב, על מנת שנספיק ליהנות ממנו כבר בפסח זה.