על מספר הסיפורים בשפת הסימנים

מבוא:

אחת הבעיות הגדולות שלנו כמספרי סיפורים או כמי שרוצים לעסוק במלאכת היגוד הסיפור היא שאיבדנו כמעט הכל. למה אני מתכוון? אני מתכוון לכל. בעצם, נשארנו למעשה רק עם הקול. כמעט ואין לנו שפת גוף. ואם יש לנו שפת גוף אנחנו מודעים אליה, מנסים למקצע אותה, להתאים אותה לסיפור. אין בנו שפת גוף טבעית, זורמת חמה, משכרת משכנעת, כובשת. שפת גוף הנובעת מבפנים. לא מהמקום שחושבים שהיא אמורה לבוא לידי ביטוי, אלא מהמקום בו היא צריכה לנבוע ללא כל עכבות. הבעות הפנים שלנו אינן משקפות את הרגשות האמיתיים שלנו. למדנו לעטות על עצמנו מסכה. אנו מדחיקים את הרגשות האמיתיים שלנו, הפסקנו לצחוק בפראות, אין זה נאה להיראות עצובים, להזיל דמעה ואפילו להביע גילויי שמחה מופרזים יש בהם כדי לפגוע בתדמית "התרבותית" שלנו. כעס ורוגז הן בתחום התכונות השליליות תכונות שלמדנו עם הדורות להצניע אותן.

אני לא צריך לומר לכם כמספרי סיפורים אוהבי אדם כמה אנחנו מתרגשים כשאנחנו פוגשים מספר סיפורים עממי הכובש אותנו בפרצי הרגשות שהוא מביע בסיפור. מספר טבעי זה לא למד בשום סדנה למספרי סיפורים וקרוב לודאי שאם היינו מאלצים אותו להיכנס לסדנה כזו היה מאבד את כל החיוניות הטבעית שבו.

אינני יודע אם ראיתם פעם פועלי בניין בארוחת הבוקר שלהם. אוכלים כיכר לחם עם זיתים וגבינה ועגבנייה והם נהנים, אין להם שום עכבות כאשר הם אוכלים, העולם כולו אוכל איתם. אין הם עסוקים בשום דבר אחר. מלבד האוכל. כאשר ההודי מברך מישהו לשלום בברכת ה namaste  הרי הוא מצמיד את שתי כפות ידיו זו לזו ובהשתחוויה קלה הוא מרכז את כל מבטו, גופו והוויתו אל מול האדם העומד מולו. ברכת השלום שלו היא אמיתית, שלמה ובאה מבפנים, שום דבר אינו קיים באותו רגע מלבד ברכת השלום שלו.

לפני שנים רבות עסקתי בקולנוע והערצתי את במאי הקולנוע פדריקו פליני ופעם צפיתי בראיון עמו והעיתונאי שאל אותו מאיפוא בא לך כל היידע הזה היכולת לספר סיפורים בשפה הקולנועית הזאת. אני לתומי חשבתי שפליני הגדול יתחיל להביא את רשימת האוניברסיטאות לקולנוע שלמד ורשימות הקורסים והסדנאות אבל הוא השיב בארבע מילים לשאלה החכמה הזאת it is from the cosmos.

וגם אנחנו כולנו יודעים שלמעשה הסדנה האמיתית שלנו הם מהלך חיינו, האנשים שאנחנו נפגשים איתם, החוויות הסיפוריות העוברות עלינו ואלה שאנחנו מצליחים להעביר לאחרים.

חשוב להדגיש כבר בפתח הדברים שמלאכת היגוד הסיפורים היא מגוונת מאוד ומושפעת ממרכיבים רבים ושונים אבל הם חייבים לגעת בשלושת מרכיבי המשולש המקודש: הדתי מאגי:  המספר – הסיפור – והקהל.

אינה דומה הקראת סיפור לאותו סיפור המסופר בעל פה. אם ניקח לדוגמה את אגדת הילדים שלגיה ושבעת הגמדים ונקרא אותה מתוך ספר, נהיה כאותו אסיר שהניחו אזיקים על ידיו והגבילו את תנועות ידיו לאותו מרחב שמאפשרים לו האזיקים בלבד קרי הטכסט הכתוב וסגנון הסיפור של כותבו. באותו רגע שנשחרר את האסיר מן האזיקים הוא ייתן דרור לעצמו ממש כאותו מספר שנשחרר אותו מכבלי הטכסט הכתוב.

כאשר אנו מספרים סיפור אנו אמורים להפעיל את דמיונו של המאזין.

הסיפור בשפת הסימנים:

 כאשר מספר סיפורים מספר את הסיפור בשפת הסימנים, הסיפור קורם עור וגידים, הסיפור חי לנגד עינינו אנו רואים את הדברים, עלילת הסיפור תתרחש חיה ונושמת לנגד עינינו. אנו רואים את שלגיה, את הגמדים ואת ביתם. חשים יחד בפחד מן האם החורגת. צופים בחרדה במכשפה המגישה את התפוח המורעל לשלגיה ושמחים כשמגיע הנסיך על סוסו ומציל את שלגיה. אף שהעלילה מוכרת ואולי מאחר והעלילה מוכרת חווית הסיפור מקבלת גבהים חדשים בשפת הסימנים.

אכן הסיפור מלא חיים וכובש בזכות השפה שהיא שפת הסימנים היונקת את כוחה משפת הגוף והבעות הפנים. יש בה הכל חוץ מהקול. האומנם?

וכאן נכנסת למשולש הקדוש שהזכרנו קודם צלע נוספת – המתורגמן. המאפשר לשומעים להבין את הסיפור המתורגם בו זמנית לשפה המדוברת. במקרה של המתורגמן מצטרפות שאלות רבות: מה תפקידו? האם יש לו נוכחות בסיפור מעבר לתרגום? האם אין בעצם נוכחותו להשפיע על הסיפור או אווירת הסיפור? כל אלה ושאלות רבות אחרות נדון מאוחר יותר.

אני בא מעולם הרדיו מעולמם של תסכיתי הרדיו. שפת הגוף ברדיו אינה נראית. לעזרת קול של השחקן המספר באים האפקטים הקוליים ומסייעים לעלילת הסיפור להתרחש בדמיונם של המאזינים. גדולתם של התסכיתים הייתה בכך שהם פנו לדמיון של המאזינים.

למען האמת גם אנחנו השומעים מניעים את ידינו, את גופנו אלא שאנו עושים זאת במידה מוגבלת. " אין זה יפה להעוות פנים כשאנחנו רוצים לומר על משהו שהוא " גועל נפש" או כדי לבטא שמחה לא בהכרח פנינו קורנות משמחה באותו רגע. לא פעם אנו מתגודדים ברחוב לשמע תגרה הפורצת בין אנשים, אנחנו להוטים ומרותקים להבעות הפנים שלהם, שפת הגוף והתנועות המביאות לביטוי את תחושותיהם.

עדיין נשאר בנו היסוד, בואו נטפח אותו. יש לנו מורים נפלאים אלו הם אחינו החרשים. שבט מיעוט החי בתוכנו שיש לו תרבות, זהות וגאווה חרשית. ושפה עשירה ביותר, שפת הסימנים. עולם שלם שאין אנו יודעים עליו כמעט מאומה.

רבים מאיתנו השומעים חיים עדיין בבורות תהומית כלפי קהילת החרשים החיה בתוכנו. אין אנו מכירים את סיפורו של השכן שלנו, אין אנו מקשיבים לסיפורו ואין אנו מספרים לו את סיפורינו והגיע הזמן להפגש ולספר האחד לשני על עצמנו. נראה לי שחלילה כמעט שכחנו כיצד עושים זאת.

 הכותב יהודה עצבה: הוא בעל נסיון בעבודה עם מספרי סיפורים בקהילת החרשים מטעם המכון לקידום החרש. כתבה זו שובצה באתר ב - מוצש"ק, כז' אב, תשס"ז. 11.8.07.