|
לפני למעלה ממאה שנה, התחילו, או יותר נכון המשיכו בגאולת האדמות בארץ ישראל. הקרן הקיימת דאגה לגאול את האדמות, ואנחנו, כולנו כל היישוב נרתם לזה. אני זוכר בשיעורי קבלת שבת ביום שישי, היינו יושבים סביב יחד עם המורה ושרים שירי אהבת הארץ והמורה הייתה מעבירה את הקופסה הזאת בין התלמידים והיה צריך לתרום חצי גרוש, כל ילד היה חייב להביא חצי גרוש ואם לא היית מביא חצי גרוש המורה הייתה רושמת -חייב חצי גרוש לקרן הקיימת לישראל. ומה, בדחילו ורחימו היינו תורמים את הכסף ומתפללים, יותר נכון שרים בתפילה, בתמימות, כולנו יחד.
אספר לך הילדה וגם לך הילד
איך בארץ ישראל אדמה נגאלת
דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב
כך נפדה אדמת העם, מצפון עד נגב.
והמשך הבתים:
על הקיר תלויה קופסה,
זו קופסת התכלת,
כל פרוטה שנכנסה,
אדמה גואלת.
איזו תמימות- חשבנו באותם ימים, איך ומה וכמה שיותר לתת למען המולדת קראנו לזה. היינו דור תמים, נאיבי. אבל בזכות התמימות הזאת, הפשטות הזאת הגענו למדינה הנפלאה שיש לנו. בואו נשמור עליה.
|