|
מעשה שהיה מאת: יהודה עצבה
כל הזכויות שמורות
מעשיות רבות שמעתי בחיי ומעשיות רבות סיפרתי. נוהג הייתי לסדר המעשיות כדרך אדם שאוצר לו בידיו והוא יושב ומתבונן באוצרו בהיחבא ומתענג על שכיות החמדה שבו וגונז אותו מעיניהם של הבריות שמא תבוא בם חלילה וחס עין רעה וכל אוצרו ירד לטמיון. והרי כבר אמרו חכמים שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. אמרתי בליבי מן העין ולא מן הלב. חוכך הייתי בדעתי שעה ארוכה איזו מן המעשיות הגיעה שעתה לצאת אל הבריות ולהיות מסופרת על ידי לפניכם בשעה זו.
וקפצה כל מעשייה וזקפה ראשה בגאווה ודרשה זכויותיה שלה להיות הראשונה שאתהדר בה. כיון שכל אחת לא פסקה לטעון לזכותה בשעה שרעותה דברה נתערבו המילים והפכו לגבבה ואף שעשיתי אוזני כאפרכסת לא יכולתי להבין דבר. עמדתי ודרשתי בתוקף מהן לכבד האחת את דברי רעותה.
ועמדה המעשייה הראשונה ובצחות לשון שטחה דבריה והביאה סימוכין לזכות אבות ונשענה על בריאת העולם וטענה בלהט כי חלק לה במעשה בראשית ועל כן זכות ראשונים שמורה לה להביא מכמניה ואוצרותיה ומעשה הניסים שבה, למען יראו בני האדם ויחזק ליבם. לא סיימה הראשונה וקפצה חברתה והחלה שוטחת בלהט מגילת היוחסין לזכותה ולמעלותיה שלה.
והלכו המעשיות ודחקו זו את זו ואני מצאתי עצמי במערבולת המילים ולהט הכתיבה וים הסיפורים שעלו בי על גדותיהם וחשתי כטובע הנאחז בכל מה שייקרה בדרכו ובלבד שיציל נפשו.
הלכו ועמדו נגדי גיבורי כל מעשה ומעשה ודחקו אלה את אלה, כאומרים אני ראוי יותר מכולם. וקמה מהומת אלוקים במקום. בוקה ומבולקה והייתי חסר אונים בממלכתי שלי. הבנתי כי בעוונותיי הרבים כי נשכחה ממני עצתם של חכמים בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" ומצאתי עצמי כאותו עגלון שעגלתו שקעה בבוץ.
באה שעת חסד אחת ורמזה לי. והבחנתי בגיבור אחד המעשים עומד הרחק מן ההמון מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין מתפלל בדבקות, עוצם עיניו שלא לראות התולדה לפניו וכל כולו נתון בעולמה של תורה ובסודות הכמוסים בה. ובה בעת חמורו רועה לפניו וממלא כרסו באותם מיני שרך, וגבעולים גבוהים וירקרקים, מלאי עסיס והוא גורסם לאיטו וטוחנם זה בזה.
וכל אותה עת גיבור המעשה שקוע בעולמו ובתפילותיו, כאומר - טוב לי בדלת אמותיי ואין לי חלק ביריד ההבלים.
ועל שכמותו נאמר במקורותינו " מי שבורח מפני הכבוד, הכבוד רודף אחריו" נכבשתי והחלטתי להעמיד גיבורו של מעשה זה במקומו הראוי. ויבואו קוראי וישפטו אם לחינם נטלתי קולמוסי ויצאתי לדרך.
כל זה הקדמתי כדי לספר מעט משבחו של אדם מישראל שעלילות חייו נפתלות, סתומות ונסתרות ואפילו שתחילתן פשוטה וגלויה, נתגלגל סיפור המעשה כדרכם של סיפורים והביא עמו סודות ועלילות שאין הדעת יכולה הייתה לשער שעתידים לבוא. ומכיוון שסיבבנו את החומה דיינו, הבה נפתח את השער ונפסע על בהונות במחוזות המעשה.
זה המעשה בלוּאַבּ עִידִי, שנולד בעיר הקודש צפת. לוּאַבּ עִידִי הוא קיצור שמו, שכן אביו ואימו זיכוהו בשמו המלא אהליאב. כשמו של אותו אהליאב הראשון שביקש הקדוש ברוך להעמידו בראש עושי המלאכה - מלאכת המשכן, כליו וכל נספחיו, את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה. ועל ידו אהליאב בן אחיסמך משבט דן.
אלא, לוּאַבּ עִידִי זה שבו אנו מדברים, מגבן גבינות היה . יהודי פשוט, נצר לעולי המגרב שאבות אבותיהם עלו לארץ ישראל לפני מאות שנים וקבעו מושבם בעיר הקדושה צפת.
גון פניו כעין הפלדה הממורקת שנצרבה בשמש הגלילית היוקדת. אפו חתיכה הראויה להתכבד בה. ל מצחו רחב ומפניו ניבטו שתי עיני תכלת סקרניות, חכמות וכובשות, כאותן שתי ימות המקיפות עולם ילדותו, ימת סומכי מזה וימת הכנרת הגדולה הימנה מזה.
לראשו חבש תרבוש אדום, לגופו קפטן רחב ומפוספס בצבעי שחור ולבן והוא מלפף סביב בטנו יריעת בד רחבה המכונה אבנט ובתוכה חבויה שברייה חדה לעת הצורך, מעל כל אלה עוטה היה על גופו מעיל ג'ובה כדרך הספרדים. מנעליו עבודת יד גאוותם של "הקונדרג'ים" הלוא הם סנדלרי צפת. וכשהיה פוסע על האדמה דומה הייתה רועדת תחתיה מחמת גופו המוצק שכולו אומר כוח וגמישות ועדינות גם יחד.
פאותיו המסולסלות מרקדות היו בשמחה בתנועה לוליינית באווירה הקדושה של עיר המקובלים. פניו מאירות ושפתיו מרחשות שבח והודיה וברכות ושברי פסוקים ומטבעות לשון שכולן כוח, אמונה, אהבת השם ויראת השם. עורו השחום צרוב השמש וגון עיניו הכחול מזה ושפמו השחור והעבות מזה ומעל לכל מאור עיניו ושמחת החיים שבהם כבשו לב כל רואהו.
עד כאן צורתו של אדם ומה בדבר קולו?
יודעי ח"ן סיפרו בלחישה מפה לאוזן כי לא פעם יצאו מלאכי השרת בכבודם ובעצמם מבין העננים לחזות מקרוב באותו בן אנוש המזמר את שירת דוד המלך מדי בוקר בבוקר.
קבלה מסורה הייתה בין מתפללי בית הכנסת על שם האר"י כי מקומו ליד העמוד המרכזי שמור לו מקדמת דנא על מנת שימלא חלקו בתפילת הבקשות.
רבים נהרו לשמוע את פיוטיו בשירת הבקשות שבקעה מבית הכנסת בשחר בשחר בטרם יבחינו בין תכלת ללבן.
כל השנים ראה עצמו אבא הולך בדרכי ניגוניו של האר"י הקדוש ואותם תלמידי חכמים שנהגו לשיר את שירת המים החיים של תורת הקבלה והזוהר הקדוש.
חשוב שנאמר כבר בתחילת המעשה כי גיבורנו לא הפך תורתו אומנותו אלא עיקר חייו כמי שגדל על הפסוק הידוע 'אהב את המלאכה ושנא את הרבנות' וכך המשיך אבא עדי בדרכי אבותיו ועסק בעסקי החלב.
בראשון בשבת לאחר תפילת ותיקין היה מאכף חמורו, מחלק הוראות אחרונות לבני ביתו ומשביע ילדיו בנקיטת חפץ, להיות שומעים דברי חכמים. וזאת יש לדעת היה משנן וחוזר בפניהם –זכות גדולה לכם ללמוד אצל חכם אבולעפייה שהוא מזרע דוד המלך. אל יקל הדבר בעיניכם.
בשעה זו של הטפת מוסר ודברי נועם שיש בה מהשבט ומהחסד גם יחד, היה מחליק שערם ברוך, מרכין ראשו אליהם באהבת אב ולוחש את שעתידים לעשות בלב מלא ובנפש חפצה וכוונתו למלא משאלות האם על מנת שאכן יקויים בה " אם הבנים שמחה". ובה בעת הם מרכינים ראשם בענווה רבה ונמנעים להיישיר בו מבט כדרכם של בנים שהם חשים כבוד ויראה מאביהם.
אותה שעה היה מתמלא שמחה וליבו טוב עליו ותוך שמאכף את חמורו הלבן פניו מאירים ושפתיו שוחקות. ואותה שעה אף חמורו מתמלא משמחת אדונו ואינו זז משם עד שלא יעלה אדונו על האוכף המונח על גבו ויתרווח עליו. ואף בשעה זו עדיין יש להמתין למצווה הבאה העומדת בפתח. שכן עלה בפניו מעשה 'משכני ונרוצה' הלוא הם סוסיו של ר' נטע העגלון בסיפורו של עגנון שזיכה אותם בורא עולם לקחת חלק במצוות 'הכנסת כלה' וידע כי אף על פי שהיה אדונו ישוב נינוח על גבו עדיין לא הגיעה השעה לצאת לדרך.
אותה שעה נשמעו צעדיו של חכם ענתבי יורד בגרם המדרגות והיה גורר רגליו ומטריח עצמו ונותן בידו של לואב מטבע שחוקה 'מלין אחמר' בפי העם. שיתננה לעני לכשיגיע למחוז חפצו וכך יהא מאותם שלוחי מצווה שאינם ניזוקים. גדולה הייתה אותה מתת מצווה של חכם ענתבי שכן משושלת של בעלי שם ואנשי אמונה היה.
קיבל אבא עדי באהבה כפולה ומכופלת שליחות המצווה ונתן את האות לצאת לדרך. משחש החמור את ארכובות אדונו בצדעיו, נרמז והטריח עצמו ורגליו החלו לגמוא תחתיהן פיסות טרשים ומצבורי אבנים ושבילים ובה בעת פורש היה לוּאַבּ עִידִי בעיני רוחו יריעות של גוילי תורה ופרשיות ומזמורי תהילים ושפתיו מרחשות וממלא חלל האוויר באותיות הקודש על מנת שיסייעו לאותן נשמות שלא באו למנוחתן להיאחז באותן מילים קדושות ולהסתייע בהן.
זוג ענבל וחיבור.
כל ימות השבוע היה לוּאַבּ עִידִי מחמר בשבילי הריה של צפת, מעילו הלבן מתבדר ברוח ככנף היונה, מרחף בחללו של עולם, כמלאך אלוקים.
אף על פי שאבותיו נמנו על אותו זן מגודל של חמורי קפריסין. וידוע בעולם שמידת קומתם של חמורי קפריסין גדולה היא, אך "מסבב הסיבות" ומכוון הגלגלים ראה את שעתיד לקרות והיה חמורו הלבן של לוּאַב עִידִי קטן קומה.
ומאחר ולא נתברך במידות גדולות. נדמו שניהם כצמד, כאותם תאומי סיאם שיצאו לאוויר העולם מדובקים זה בזה. כאותו רבי ישל משל וחמורו בסיפורו של הזז שהיו שועטים בימת טבריה ונראו מרחוק כפעמון – זוג ענבל וחיבור.
לוּאַבּ קיבל על עצמו את החברותא של חמורו כדבר שהוא שלם בכל המובנים. שהרי עלילותיו של אדם ומעשה חייו שזורים ורקומים בשטיח הבריאה הסובב אותו וחלקו של החמור רב בכל אלה וכבר נרמזו כוחו ותכונותיו בברכת יעקב בהזכירו את אחד מבניו כחמור גרם. ואתונו של בלעם אף היא יד לה במעשה ועוד כהנה וכהנה נמשכו והלכו סיפורי המעשה במאהלי הפלחים ובחושות בני ערב. חסידי צפת ואיכרי המושבות, אף הם לא טמנו ידיהם בצלחת ותיבלו מעשיותיהם בפתגמי החמורים ובמעשי עלילותם. ובראש כולם עמדה אגדת המשיח שיבוא רכוב על חמורו הלבן.
נוהג היה לרכוב על חמורו ואוכפו מתרצה לפניו והוא מתרווח ויושב עליו ישיבת עראי ורגליו פזורות להן ברישול מפנק מיטלטלות בצידי חמורו ומרחפות באוויר העולם שכולו רוחניות ולעומתו מתריסות רגלי חמורו ומהדסות בבטחה על גבי האדמה הרכה מפלסות דרך בשבילי ההרים בעולם החומרי לעולמות העליונים של אדונו, כל זאת מתוך ידיעה ברורה מנין ולאן הולכים ודומה כי אף עליהם הכריזה בת קול ארבעים יום לפני שיצאו לאוויר העולם כי נועדו להלך יחדיו בעולמו יתברך.
כיוון שעתותיו בידו ומרבית זמנו בשבילי ההרים, היה יושב על חמורו ומשנן דברי תורה. תלמוד ומשניות ופרקי תהילים. וחמורו רועה תחתיו ובורר לו קוצים וברקנים, ועלי צבר עסיסיים ושאר צמחים הגדלים וצומחים מאליהם בעולמו של הקדוש ברוך הוא. האומנם מאליהם"? היה מהרהר בליבו, אם כי ידע את התשובה האמיתית לכל מה שסובב בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
היה לוּאַבּ שרוי באוהלה של תורה ובעולמם של צדיקים ואנשי מעשה, עולם שכולו דמיון ורוחניות ואין בו דבר מאותם מעשים ואירועים הסובבים בגלגלו של עולם, אצל אלה הצועקים ואינם נענים.
וכל אותה שעה משים החמור עצמו כאילו אינו שרוי בעולם מחשבותיו של אדונו והיה ממלא חלקו באמונה ומוליך את אדונו בנתיב המוכר לו מקדמת דנא, עוד מהימים בהם היה עיר ומפזז. עולה הרים, יורד בקעות, נכנס לכפר ויוצא מכפר, מחמר והולך לעשות למחייתו בעסקי החלב.
ועוד רוצים אנו לומר כי פרנסתו מצויה הייתה ואבוסו נאה, ומזונו מוכן ומזומן. ולא נעלם ממנו סבלם של אחיו שאר חמורי העולם הנאנקים תחת משאם במלאכת הבניין, החפירה ושאר מלאכות בזויות שנועדו להם לחמורים. הבין וידע בעליל בחושיו החמוריים כי מזלו שפר עליו ושפתיו אף הן, מרחשות הודיה לבורא עולם וצחוק של אושר שרוי היה על פניו כל הימים. אכן זכות גדולה עמדה לו לחמורו של לוּאַבּ, לגדול במחיצתם של מקובלי צפת, לספוג מחוכמתם וליהנות מזיו פניהם.
נוהג היה אבא עדי לסבב עם חמורו בקרבתם של רועי הצאן ושם בין ברכת שלום לרעותה עוסק במקח וממכר וחותם בתקיעת כף כל רכישה של חלב ממרבצות הצאן.
כאבותיו לפניו היה מלקט את תנובת חלב העיזים המשובח ביותר והיה חובט את החלב ומגבן ממנו את הגבינה הצפתית שסוד הכנתה עבר בסוד מדור לדור. מפה לאוזן נלחש בסודי סודות כי היה משתמש בלימונים שנסחטו אל החלב כדי לזרז את תהליך ההחמצה. לאחר שנתגבש החלב לגושים לבנים ורכים, היה קובע אותו בסלסלות קש שצורתן כעין כיכרות הלחם העגולות. כך היו תלויות לייבוש מוגנות מפני מזיקים ומתייבשות לאיטן. המלח הרב שרופדה בו כל חלה וחלה של גבינה, חדר פנימה אל מרקם החלב שנתקשה והפך לגבינה שהייתה ידועה בטעמה המלוח והצורב שאצרה בתוכה. מי שזכה ונתנסה בטעמה, לא יכל לה יותר והיה משתדל להיות בקרבתה. טעם שהלך והביא עמו קונים רבים שהגיעו מקצווי עולם להיות מן הזוכים ולחוש בטעמה של גבינה צפתית זו עוד בחייהם.
כך היה עושה במלאכת הגבינה באחת החושות שיועדו לכך בכל כפר וכפר. הכלים, הקופסאות וחריצי הגבינה, טופלו על ידו בכל הקפדנות הראויה ועל פי כל כללי ההכשר המחמירים, שייחדו את החלב מייתר המאכלים ומחיצתם הייתה נפרדת ומובדלת מכל דבר אחר, לבל יבוא עמו במגע כל שהוא. הכל על פי מסורת אבות ומנהג בית אבא.
ידוע בעולם עוד מקדמת דנא כי החיים במחיצתם של החמורים אינם קלים כלל ועיקר. ואף על פי שעושים רצון אדונם עדיין יש ימים שפורענות חבויה בהם, שכן לא בכדי בא הפתגם לסבר את האוזן במצבים אלה, ומאחר ולא כל הימים שוים על משקל הפתגם הידוע 'מוש קול אסביעאק סווא' שפירושו 'אין כל אצבעותיך שוות' ומאידך הרי כבר נאמר על הימים שאינם דומים ושוים זה לזה שכן 'יום עסל ויום בסל' יום אחד מתוק כדבש ואילו למשנהו יש טעם של בצל.
אף טבעו של החמור שלעיתים נתקע ועומד ואפילו מלקין אותו בשוטים לחים אין מזיזים אותו ממקומו. ויש להיפך, רוח תזזית אוחזת בו ונדרך כולו כקפיץ מתוח ולפתע פורח בחללו של עולם משלח רגליו בהרים ובגאיות וטס כשעיר המשתלח למדבר ואוי לחמור ואוי לשכנו. הנהרג יהרג, הבא בחיים יחיה. ויש עיתים שחמורו רוטן ומרתיע וגבו מזדעזע ואותה שעה ננער וזוקף שתי אוזניו הגדולות ונטען.
אותה שעה היה אבא עדי מפייסו בדברי כיבושין מחליק בשוטו על צווארו הרוטט ולוחש ומבטיח לו, שיודע ומכיר בייחוסו ובכבודו. ואוזניו של החמור שומעות ומטות עצמן ברישול על צוארו ובדרך פלא חוזר החמור ושב ומתרצה לעשות רצון אדוניו.
מדי בוקר בבוקר עם הנץ קרניים ראשונות היה משכים קום לתפילת שחרית, שהיה עורך לבדו מול הבריאה. עומד מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ושפתיו מרחשות את תפילתו. אותה שעה עומד לפני קונו, באימה, ביראה ובאהבה. אין דבר טורד את מחשבותיו, דומה לא בעלמא זה הוא שרוי אלא, בעולמות העליונים.
כך בעמידת קודש זו אל מול קרני שמש ראשונות המפציעות הוא נטוע בתפילה וצלצולי הפעמונים הקטנים התלויים בצווארי העדרים הרבים היוצאים בשעה זו למרעה יומם נוטלים אף הם חלק בניגון תפילתו של לוּאַב. רועי הצאן הסכינו למחזה זה של הבוקר ורחשו לו כבוד שכן אף הם גדלו על הפתגם "הלי עלא דינו, אללה בעינו" כלומר צדיק באמונתו יחיה.
אותו זמן נתקבצו סביבו הישישים שכוחם לא עמד להם לקצור ומצאו בחברתו שעה של הנאה ושמחה. הוציא אבא עדי מתוך כיס הבטנה של מעיל הג'ובה שלו קופסת קטנה מהודרת עשויה כסף ומשובצת אבני יקרות שצבען כחול למזל וברכה. הקיש בקופסה קלות בגב אצבעו, פתחה בזהירות והגישה לשכנו שהודה לו בברכה המקובלת 'יעבדוך עמים' ותוך כדי כך תחב שתי אצבעות אל ערימת הטבק הריחני והביא את ריחה המגרה והחריף היישר לנחירי אפו, כך עשתה הקופסה הקטנה במעגל הישישים הרב וסדרת התעטשויות הביאה לשחרור לצחוק ולברכות רבות שהתעופפו כבר באוויר.
המתין אבא עדי כאותו קוסם לפני קהלו ומששבה אליו קופסת הטבק כבר הייתה בידו קופסת כסף אחרת מוארכת ושטוחה, פתחה בזהירות ושלף מתוכה נייר דק מן הדק, הבחין כי העיניים כבר נשואות אליו ומרותקות לתנועות ידיו העדינות השולפות ממחבואי מעילו את שקית הטבק המוכרת לכולם ובמיומנות התירה והערה מתוכה ערימת טבק ריחני וריפד בה את פיסת הנייר הדקה תוך שהוא ממולל באצבעותיו את הטבק ובבת אחת בידו סיגריה מוכנה שכל שנותר הוא להדקה ולהדביק את קצות הנייר שבה בתנועת זיקית של לשונו למקשה אחת. זה היה הרגע בו הוגשו לו מכל עבר ה'אדחות' הלוא הן מציתי הנחושת שהפיצו ריח עז של אידי בנזין מעורבים בזיק המצית ששנוצר על ידי הבוהן המגלגלת את ראשה. כמיומן ובקי בהלכות המזרח ידע אבא עדי לכופף ראשו ולהצית את הסיגריה מפי מציתו של זקן הקוצרים. שאף מלוא ראותיו מן העשן הטרי ופלט אותו בסילון דק, תוך שהוא מפריח טבעות טבעות של עשן, אל חלל האוויר כיוצר מחזה אור קולי על רקע שדות החיטה הצהובה.
עתה הייתה הדממה בשיאה והכל חיכו בדריכות למוצא פיו.
התבונן אבא עדי בקוצרים והתבונן בפלחים הזקנים שכוחם לא עמד להם בקציר ופתח בפתגם שהביא בעקבותיו את הסיפור המתאים. 'אם יצא שמעך כקוצר טוב – זרוק מגלך ולך לנוח'
- שמעו יא ג'מאעא את הסיפור הבא, פתח אבא עדי וכיוון מבטו לישישים שישבו סביבו וכבר החלו נקבצים אט אט גם קוצרים צעירים שראו באמתלא זו של הסיפור, סיבה טובה לנוח.
" חכמת הזקנים"
היה היה בכפר אחד ווזיר רשע, הווזיר הזה היה יועצו של המלך. יום אחד הלך הווזיר אל המלך ולחש על אוזנו כי אין צורך יותר בזקנים. הללו כבר עשו את שלהם וכיום הם רק גורמים להוצאות מיותרות על הקופה המדולדלת בלאו הכי ולכן, מציע הווזיר למלך לגרש את הזקנים מתחומי אותו הכפר. תחילה היסס המלך לקבל עצתו של הווזיר, אך לאט לאט הצליח הווזיר בדרכי נועם לשכנע את המלך, כי אך טובה תצמח לו מכך. יתרה מזאת הוסיף הווזיר, ברגע שלא יהיו יותר זקנים בכפר יהיה זה כפר לדוגמה שכן, ידוע כי החכמה אצל הזקנים וכשהם לא יהיו תוכל לעשות כאוות נפשך בתושבי הכפר.
לבסוף קיבל המלך את עצת הווזיר הרשע ומיד יצאה גזירת המלך לגרש תוך שלושה ימים את הזקנים מן הכפר, ומי שיתפש ובביתו זקן. אחת דתו להיתלות עד צאת נשמתו בכיכר המרכזית.
פחד גדול נפל על תושבי הכפר. בלית ברירה מפחד המלך ובשל העובדה כי מאחורי גזירה זו הווזיר האכזר שידיו מגואלות בדם רב, נפלה אימה על כולם ובצער רב ובכי תמרורים ליוו בני הכפר את אבותיהם וזקניהם אל מחוץ לגבולות הכפר תוך הבטחה שיגיעו ימים טובים יותר והם ישובו לביתם.
נשאיר אפוא את סיפור סבלם של הזקנים ונגיע לבית הבודד היחידי בו חי צעיר עלום שם שאהב את אביו זקנו אהבה עזה. למרות שאימת מוות מילאה אותו בשל גזירת המלך, קיבל את עצת זקנו להחביאו בביתו.
" וולה שאטר, עפריט, נשמעו מלמוליהם של זקני הכפר שהקשיבו לסיפור. חכם ילד טוב.
עברו שלשה ימים, המשיך אבא עדי בסיפורו, עברו שלושה ימים והווזיר האכזר רצה לדעת אם נתמלאה גזירת המלך במלואה. מיד יצא קול קורא לכל תושבי הכפר להתאסף למחרת היום בכיכר המרכזית, " כול ואחד ומנג'לו באידו" כל אחד ומגלו בידו, איש בל יעדר -סיים הכרוז את פקודת המלך באזהרה.
בבוקר למחרת היום, ישב המלך והוזיר האכזר במרפסת הגדולה המשקיפה אל הכיכר המרכזית, אל המון הפלאחים שמילאו את הכיכר. כל אחד נשא עמו את מגלו בידו. מעניין אם מישהו מחביא זקן בביתו, חשב לנפשו הווזיר האכזר.
לפתע קם הווזיר ודממת מוות מילאה את הכיכר. " האם כולכם שלחתם את הזקנים מחוץ לכפר ?, שאל הווזיר.
כן- נשמעה שאגת ההמון פה אחד. תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים.
אם כן -פנה הווזיר אל ההמון -הוציאו את המגלים והתחילו לקצור.
מבוכה כללית קמה בקרב ההמון. מה לקצור?, איך לקצור?, שהרי דבר אינו צומח בכיכר המרכזית, לא חיטה ולא שעורה, לא זעתר לא חשיש ואפילו עשב פשוט, איש לא הבין את פקודת הווזיר.
" לקצור, לקצור" מילא הד קולו של הווזיר האכזר את הכיכר. בלית ברירה החלו רבים מניפים את המגלים וקוצרים בחלל האוויר משל חיטה הם קוצרים, או כל צמח אחר.
לקצור!, לקצור," הלכה הפקודה ונשנתה, והכל החלו קוצרים במלוא הקצב, קוצרים וקוצרים. עתה הביט הווזיר אל המלך בחיוך שאמר הכל, הנה הם בידיך, כחומר ביד היוצר.
המלך הביט בהמון ואם לומר את האמת, התגנבה נימה של הנאה לראשו, שאם כך פני הדברים לעולם יוכל לשלוט בהם, אולי יש ממש בעצת הווזיר.
כך המשיך ההמון לקצור ללא ליאות, שעה שעתיים ושלוש וחום השמש הקופחת לא עצר בעדם, פקודתו של הווזיר הכתה בהם ללא רחם, והם קצרו עד שקיעת השמש.
מחר שוב יום חדש, ושוב " כל אחד ומגלו בידו". חזר ופקד הווזיר האכזר.
עייף עד מוות הגיע הצעיר שלנו אל ביתו ומיד נשפך על המיטה.
מה קרה?, שאל הזקן.
אל תשאל, השיב הצעיר חיינו מרים וקשים עתה.
מה קרה? חזר ושאל הזקן.
הווזיר האכזר העמיד אותנו בכיכר המרכזית וציווה עלינו לקצור, ככה קצרנו כל היום ללא ליאות.
יא אבני, הרי קוצרים מלידה ויום אחד כבר מתיש אותך, הרי ימי הקציר תמיד היו לנו ימי חג ושמחה.
" אבל סבא זעק הצעיר קצרנו באויר, הביאו אותנו לרחבת הארמון, דבר אינו צומח בה, אבל לקצור קצרנו כל היום ללא הפסקה ללא מנוחה.
וממתי קוצר אינו נח? האם שכחת איך קוצרים? שאל הזקן ופירש: הרי הקוצר, קוצר אלומה אחת, שניה ובשלישית עוצר, אוחז בשיבולת בשלה " ביפרומהא", פורם אותה בין שתי אצבעותיו ולועס בהנאה את בשרה הרך והטעים, ככה כל כמה דקות ובינתיים הוא נח ואפילו נהנה. שכחת בני שימי הקציר היו לנו הימים השמחים ביותר. צריך רק תבונה איך לקצור -חתם הסבא את דבריו והצעיר כבר שקע בתרדמה עמוקה.
למחרת, עם הנץ קרני החמה הראשונות, מילא ההמון את הככר. איש איש ומגלו בידו. והווזיר והמלך מתבוננים אל ההמון הקוצר ללא ליאות כאיש אחד.
לפתע צדה עינו של הווזיר דמות של קוצר העומדת בניגוד מוחלט לכל האחרים הכפופים וקוצרים ללא ליאות, עינו של הווזיר מתמקדת בצעיר.
"הדא מלעון", לוחש הווזיר לעצמו ופוסק : זה מחביא זקן בביתו, עלינו לתלות אותו אומר הווזיר למלך.
" לעצור", פוקד הווזיר והכל מפסיקים עבודתם בחרדה, ומתבוננים במלך והווזיר היורדים אל תוך ההמון הנחצה בפחד לשני גושים, עד אשר המלך והווזיר מגיעים אל הצעיר. שואל אותו הווזיר בכעס רב: מדוע אינך קוצר כמו כולם? מדוע אתה נח באמצע?.
" אני קוצר כמו בעל מקצוע , מפעם לפעם אני עוצר, טועם שיבולת תוך כדי כך אני אוגר כוח ויכול להמשיך ולקצור, משיב הצעיר בביטחון.
דממה שררה סביב, הכל הביטו בחרדה והבינו כי המצב לא קל.
ניגש הווזיר למלך ולחש באוזנו כי צעיר זה מחביא זקן בביתו ויש לתלותו עתה ומיד, לעיני כל העם.
לא, השיב המלך שהיה סקרן מהמצב החדש שנוצר ואם לומר את האמת תשובתו של הצעיר מצאה חן בעיניו, עליך לבדוק האם באמת הוא מסתיר זקן בביתו.
זעם רב הציף את הווזיר מהמצב החדש שנוצר.
" אם אתה חכם כל כך פקד הווזיר על הצעיר, עליך לבוא מחר רוכב ומהלך, מהלך ורוכב, ואם לא תצליח לבוא רוכב ומהלך, מהלך ורוכב, אחת דתך להיתלות כאן בלב הככר על עמוד התליה כמו כלב לעיני כולם". סיים הווזיר פקודתו ועזב בכעס את המקום.
השמש שקעה, הכל ניחמו את הצעיר והבינו כי זה יומו האחרון עלי אדמות. ביאוש מר נכנס הצעיר הביתה וכולו טענות על הסבא.
" בגללך, יתלו אותי מחר".
" מה קרה?, ספר, למה אתה דואג?".
סיפר הצעיר לסבא את כל השתלשלות הדברים וסיים בנימת ייאוש, "מה אעשה?".
" דבר ראשון, אמר הזקן, אל תתייאש, לך לישון ומחר אתן לך את עצתי".
הלך הצעיר לישון.
למחרת היום, לתדהמת ההמון, המלך והווזיר בראשם, ראו כולם כי המשימה שהטיל עליו הווזיר אין פשוט ממנה, שכן הצעיר הגיע רוכב על עז ורגליו מהלכות בעת ובעונה על האדמה, אכן משימה מושלמת.
הכל מחאו כפיים לצעיר, צחקו וחייכו בהקלה, כי יכל הצעיר לפקודתו של הווזיר הרשע, בעלי עין חדה יכלו להעיד כי אפילו המלך הצטרף בחיוך על שפתותיו. רק הווזיר נמלא חימה.
" רואה אני שפיקח גדול אתה סינן הווזיר דבריו בזעם עצור, אם כך עליך להגיע לכאן מחר עם שחר לבוש ולא לבוש.
אינני מבין את דבריך, פנה הצעיר אל הווזיר נבוך. בבקשה הסבר לי את הפקודה החדשה.
משמעו כפשוטו - חזר הווזיר על הפקודה- לבוש ולא לבוש. הפעם, אני עצמי אכין את חבל התליה עבורך.
פחד גדול אחז בצעיר והוא שירך דרכו חזרה לביתו כשמבטי כולם מלווים אותו ברחמים גדולים. ואיש אינו מוכן להיות במקומו.
מה קרה?, שאל הזקן כשראה אותו עצוב כל כך.
עזוב אותי, עזוב אותו, בגללך באה לי כל הצרה הזאת. למה עלי להיות חכם ? למה לא אהיה כמו כולם? ואז הייתי חי לי חיים שקטים ושלווים ללא פחד להיתלות מחר בכיכר העיר.
ספר, מה קרה?, דחק בו הזקן. בלית ברירה סיפר לו הצעיר בכל בוכה את פקודתו החדשה של הווזיר.
אותה שעה לא יכול הזקן להתאפק ופרץ בצחוק מצלצל: זאת בעיה?, שכב לישון וראה את העניין סגור.
לא נותר לצעיר הנדהם אלא לשמוע בקול זקנו, ואף שהיה סמוך ובטוח שחייו ניצלו, נדדה שנתו.
למחרת עם הנץ קרניים ראשונות צפה המלך וכל ההמון במחזה שלא ישכחוהו עד יומם האחרון. בפעם הראשונה בחייהם זכו הכל לראות אדם לבוש ולא לבוש, לרגע נראה עירום כביום היוולדו ובמשנהו לבוש מחלצות. כך הלך ונמשך משחק האור והצל על בגדיו המוזרים של הצעיר וכאשר התקרב ללב הכיכר ראו כולם ובראשם הווזיר הזועם, כי הצעיר מילא את משימתו עד תום כשהוא עוטה על גופו רשת דייגים המכסה טפח ומגלה טפחיים.
בראוו. זעק המלך ומחה כפיים, וכל ההמון הריע בעקבותיו.
אכן, הפעם הגדיש הצעיר את הסאה ועל כף המאזנים עמדה כל יוקרתו של הווזיר האכזר. הכל ידעו כי לא בנקל יוותר הווזיר האכזר על טרפו, פניו מלאו זעם והוא התקרב אל הצעיר ובקול חמור סבר נשמעה פקודתו בכל הכיכר.
-מחר עליך להביא לכאן את ידידך הגדול ביותר, את שומר סודך ואת אויבך הגדול ביותר, ואם לא תצליח בכך, מחר, כעת חיה תהיה, גופתך מאכל לעורבים -סיים דבריו הווזיר ועזב בכעס את המקום.
הכל הבינו שהפעם נקלע הצעיר לצרה צרורה, איש לא יוכל לחלץ אותו מן המשימה הקשה ללא מוצא שהוטל אליה על ידי הווזיר האכזר.
הפעם הבין גם הצעיר כי איש לא יוכל להצילו, חרושת השמועות והניסיונות לפתור את תעלומת גזירתו של הווזיר עלו בתוהו. הכל הבינו כי הפעם מזלו של הצעיר יבגוד בו ואין ספק כי מחר הוא יומו האחרון עלי אדמות ורבים נדו לו בעצב.
וכך בדרך לא דרך, באווירה קשה זו, נמצא הצעיר גורר את גופו העייף לאחר יום עבודה מתיש, מבקש את נפשו למות.
מה קרה הפעם?. -שואל הסבא.
עזוב אותי במנוחה, יותר טוב לי שלא אדבר אתך רק צרות נגרמו לי מעצותיך השיב הצעיר.
" ובכל זאת אולי נשמע?".- מאחר וממילא לא היה לו כל מוצא. שטח הצעיר בפני הזקן את צרותיו החדשות.
" שטויות", השיב הזקן, " לך לישון ומחר לאללה פתרונים".
וכך למחרת עם שחר מבחין הקהל הרב הממלא את לב הככר בתמונה שתשאר חרוטה בלב כולם שנים רבות לאחר מכן, התדהמה היתה רבה. איש לא הבין מדוע אל הצעיר המתקרב ללב הככר, הצטרפו גם חמורו, כלבו ואשת חיקו.
" האם אלה התשובות לשאלותיי?", שאל הווזיר כשהוא גועה בצחוק רם והכל היו בטוחים שהנה עוד רגע יחזו בתליה של הצעיר.
" כן", השיב הצעיר בביטחון שהטריד את סקרנות המלך.
לתדהמת ההמון התקרב המלך אל הצעיר ושאל : הכיצד?.
פשוט מאוד, אדוני המלך, השיב הצעיר, "שומר סודי הטוב ביותר הוא החמור, הנה הביטו! אני לוחש לו דבר מה לאוזנו ואיש בעולם לא יוכל לגלות ממנו מה אמרתי. כל נסיונות הווזיר להכות בחמור על מנת לשמוע מה אמר לו הצעיר, עלו בתוהו ותשואות ההמון הוכיחו כי תשובתו נתקבלה ברצון.
ידידך מי הוא? שאל המלך.
" הכלב", השיב הצעיר בבטחון רב, הנה הביטו, אמר הניף את מגלו והכה בגופו של הכלב מכות נמרצות, עד אשר נשמע כל היבבה ברחבי הכיכר והכלב נמלט על נפשו, עתה שרק הצעיר שריקה קצרה והכלב רץ בשמחה אל אדוניו מכשכש בזנבו בעליצות, כאילו לא הכה אותו איש מעולם. קריאות הידד של ההמון הלכו והתעצמו ופני הווזיר הלכו ונתכרכמו ונתמלאו כלימה.
" ועתה מי הוא אויבך"? שאל המלך.
"היא, האישה, השיב הצעיר לתדהמת כולם.
הכיצד?, שאל המלך אשתך, רעייתך?.
" כן", השיב הצעיר והניף את המגל להכות באשתו.
" אדוני המלך" פרצה האישה בצעקות, זקן הוא מחזיק בביתו, הוא לא מילא את פקודתך אדוני המלך ושמר על אביו זקנו".
" נו", פנה הצעיר למלך, אני צריך אויב גדול יותר מזה?.
הבין המלך את חשיבות חכמת הזקנים, ציווה להחזיר מיד את כל הזקנים לבתיהם ואת זקנו של הצעיר מינה ליועצו האישי.
ומה עלה בגורלו של הווזיר האכזר?, איש לא ידע בברור, רק שמועות עקשניות ידעו לספר כי הוגלה על ידי המלך אל מחוץ לגבולות הממלכה.
אין צורך לומר כי חבורת הישישים שישבו סביב אבא עדי נהנו מהסיפור הנאה גדולה. שלא לדבר על מוסר ההשכל שנלמד אצל הצעירים. הכל היו מרוצים, מלבד כמובן הנשים שבסתר ליבן חשו שוב נבגדות ופגועות. אך בעומקי ליבן ידעו שסיפור זה מסתיר את העובדה הפשוטה שגברים נוטים להתעלם ממנה, כי בסופו של דבר על פיהן יישק דבר.
הערה: המשך הסיפור ישובץ על פי תגובת הגולשים.
|