|
משעמד לפני הבעל שם טוב "עניין פקוח נפש גדול" נוהג היה ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש ולכוון מחשבותיו בתפילה ואז מה שביקש לעשות קם והיה. דור לאחר מכן, משעמד אותו "פקוח נפש גדול" בפני המגיד ממיזריץ' נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער, ולומר – איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך עדיין יכולים אנו לומר את התפילות – ומה שביקש קם והיה.
ושוב דור אחד מאוחר יותר, היה על ר' משה לייב מססוב לבצע משימה זו. אף הוא הלך ליער ואמר – איננו יכולים עוד להדליק את האש, אף איננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום ביער שבו אירע הכל – וצריך להיות די בכך. ואכן, די היה בכך.
אולם דור נוסף עבר, ורבי ישראל מרוזין נקרא לבצע משימה זו, ישב על כסא הזהב בארמונו ואמר – איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך את סיפור המעשה נוכל לספר.
ואכן, מוסיף המספר, לא נפלה השפעת סיפורו של האחרון מהשפעת מעשיהם של שלושת הראשונים.
( גרשום שלום, "החסידות – שלב אחרון")
|