|
בחודש מרס 1979 לאחר יום שהיה כולו מוקדש לעבודת שדה ותיעוד במושבה ראש פינה, חזרתי באוטובוס הביתה לירושלים. לאחר שיחה קצרה עם האישה שישבה לידי התברר לי להפתעתי כי הייתה ידידה קרובה של ש"י עגנון, בת בית אצל משפחת עגנון. מכשיר ההקלטה הנייד שהיה עמי תמיד באותם ימים עבר מיד למצב הקלטה ועדיין היום ממרחק של שנים רבות מביא עמו קולה את סיפורן של שתי נפשות שפעם היו קרובות זו לזו. להלן סיפורה של האישה:
א: ההיכרות.
אני חושבת שמעטים הכירו את עגנון כמו שאני הכרתי אותו, כי אני הכרתי אותו לא רק כסופר אלא כאדם, אדם מאוד מיוחד, מאוד אנושי ואישי.
זה היה באשקלון לפני כמה שנים. בחוץ היה גשם שוטף. באשקלון נהגו אז לבנות ליד הבתים מחסנים קטנים. באותו יום גשום נכנסתי למחסן ונדהמתי לפגוש שני זקנים. שאלתי אותם: מה אתם עושים במחסן שלי? הגברת ענתה שבעלה סקרן לדעת בשביל מה בונים על יד בתים כל כך יפים דברים קטנים כאלה (כלומר מחסנים) ולמה זה משמש. אמרתי לו: אולי תכנס אלי הביתה ואסביר לך. הוא נכנס. ישבנו, הגשתי להם קפה, התפתחה שיחה מאוד נעימה, זה המשיך עד לשעה מאוד מאוחרת.
בסביבות השעה אחת עשרה וחצי הזוג קם, עגנון הרים את הכובע, הודה לי ואחר כך שאל: בשביל מה כל הכבוד היפה והכנסת האורחים? מה את חושבת מי אני? אמרתי לו: לפי העברית שלך אתה אקס מורה ( באותו זמן הייתי די חדשה בארץ והעברית שלו היתה לא בסדר, וחשבתי שעם עברית הזאת הוא בטח מורה ) "אני לא אקס מורה", "אני עגנון ושלום לך גברתי".
הוא יצא ואני נשארתי נדהמת. כל החיים רציתי להכיר את עגנון, ידעתי שהוא בא מבשצאץ ואני בת בשצאץ והיה נדמה לי שזאת אותה עיירה. טוב, זה העניין נגמר, אבל בא המשך והוא מאוד מיוחד.
ב: משלוח מנות.
בא פורים ואני ידעתי שעגנון נשאר באשקלון. ידעתי שהוא שכר דירה בעיר מפני שאשתו סבלה בירושלים מהכפור. חשבתי: זה יהיה יפה אילו הייתי מביאה לו משלוח מנות. אבל מה לי ולעגנון? העניין לא הסתדר, אבל הרצון היה.
מאוחר בלילה, אולי בשתים עשרה, פתאום דפיקה בדלת. אני פותחת. עומד שם עגנון בכבודו ובעצמו, מחזיק משהו שנראה כמו עוגה ובקבוק יין ואומר: גברתי, הבאתי לך משלוח מנות.
מתברר שעגנון לא זכר את הכתובת שלנו ואת שם משפחתינו, אלא רק זאת ששמו הפרטי של בעלי הוא יצחק, ושהוא איש גבוה עם שפם שחור, דפק על כל הדלתות בסביבה ושאל: גר כאן איש שקוראים לו יצחק, גבוה עם שפם? כך הלך מחמש אחרי הצהריים, ורק בשתים עשרה בלילה הגיע לביתנו להביא משלוח מנות.
ג: ידידות.
כך נהפכנו לידידים, ידידים של ממש. בביקורים ההדדיים שלנו למדנו להכיר שהוא איש נפלא ואהבתי אותו מאוד מאוד, אבל ידענו שהוא חסכן. הרבה פעמים שמעתי אותו אומר: אני צריך לנסוע לירושלים. ירושלים נראתה לנו אז רחוקה מאוד וגם יקרה. אף על פי כן היינו מחליטים כאילו גם לנו יש נסיעה לירושלים והיינו לוקחים אותו. הוא היה איש כזה. כשהיינו מגיעים לירושלים היה מוציא עשרה גרוש ונותן לנו ואומר: שליח מצווה. כנראה שידע שנסענו במיוחד.
פעם בערב פסח הוא נכנס לדירתי כשניקיתי את הספרים. רציתי להראות לו ספר על אבי. אבל התרגשתי מפני שהבית היה מבולגן מאוד ונפלתי וקיבלתי מכה ברגל. בו ברגע הוציא עגנון את צרור העיתונים שמתחת לזרועו וכתב עליו שיר:
"השם ייטיב גהה
לגלילית לאה
וייטיב הרגל
לכבוד הרגל."
בקשתי ממנו שיראה לי את השיר. הוא אמר לי שאני צריכה להתאמץ וללמוד לקרוא את כתב היד שלו. הרבה פעמים כתב לי דברים, מפני שרצה שאקרא לבד את כתב היד שלו אבל לא הצלחתי. בסוף הלכתי לבתו והיא תירגמה לי מה כתב. עכשיו לפחות אני יודעת מה הוא כתב לי.
עברנו לגור בירושלים. אחרי שביקר אצלנו ליוותי אותו לתחנת האוטובוס. עמדנו ודיברנו ולפני שנפרדנו אמר: זה לא נכון שאת תלכי בחזרה לבד, וליווה אותי הביתה, ושוב ליוותי אותו לתחנה ולפעמים זה הלך ככה שלוש פעמים. תמיד הייתי גאה כל כך שהוא חשב שאני מבינה את הספרים שלו. אני חושבת שהוא מאוד חיבב אותי. גם את בעלי חיבב, בצורה אחרת. עגנון היה קורא לאשתו אסתרליין. הוא סיפר תמיד שהיו תקופות קודמות שאשתו היתה יותר חזקה והבית היה מאוד פתוח.
כשהכרתי אותם הם היו מבוגרים מאוד. אשתו בפרט היתה חלשה, אישה אצילה לא רגילה. אהבתי לראות איך היא מגישה את הארוחה. הארוחה שלהם היתה תפוחי אדמה אפויים עם קליפה, וגבינה, גבינת כנען. עד היום הזה ילדינו קוראים לה "גבינת עגנון." אנחנו ממשיכים לאכול אותה. אני יכולה לעבור לפעמים את כל ירושלים כדי למצוא את הגבינה הזאת.
|