|
אני נולדתי בירושלים בשכונת "יגיע כפיים", יגיע כפיים צמד מילים שחלף מן העולם. סבא שלי בנה בה את הבית במו ידיו. הוא היה סתת, סתת אבנים. גדלתי על מילים כמו, כעכולי, גזזי, מיזי יהודי, סוגי אבנים בירושלים.
סבא היה קם מוקדם בבוקר מתפלל, מעמיס על גבו את ה"כיישה" זה השק עם כלי העבודה, "המטבה" פטישים, הזוויות האיזמלים והולך לבנות. בתום יום עבודה הייתי צריך לקחת פיסת נייר למולל אותה באצבעותי ולנקות את תעלת הדמעות של סבא מרסיסי אבניה של ירושלים. היום כשאני מטייל ברחובות העיר ומתבונן בבתי האבן המסותתים אני חש חלק מירושלים ומאבניה.
זכרון ראשון אני בן שלוש אוחז ביד סבא והולך ברחוב ארוך ושחור ולאורך הרחוב עמודי חשמל גבוהים שחורים ומתנועעים וסבא מכניס אותי לאיזה בית מניח אותי על החלון והולך ואני בוכה. לימים הבנתי, הוא שם אותי אצל המורי התימני, היינו יושבים ככה בחצי גורן ולומדים את הא' ב', אלף פתח אה, בית פתח בה. הכל בניגון תימני. כולנו לבשנו כובע ברט שחור ו"הסימנים" (הפיאות) היו מתנדנדות כשהייתי משנן את הלימוד.
שנים רבות רדפה אותי תמונת הרחוב השחור ועמודי החשמל השחורים המתנועעים, והרבה פעמים הלכתי למקום ה"מורי" שלי שהיה באיזור מאה שערים לפתור את תעלומת עמודי החשמל השחורים המתנועעים. ולא הצלחתי.
הגעתי לרחוב מאה שערים שהיה הרחוב המרכזי שהוליך לכיוון ה"מורי" שלי והתבוננתי שעה ארוכה סביב לנסות לפתור את התעלומה. לפתע הבריק בראשי רעיון, התכופפתי לגובה של ילד בן שלוש, עצמתי את עיני וניסיתי לחזור ולהיות ילד קטן, ואז פקחתי את עיני ונדהמתי. התעלומה נפתרה, עשרות החסידים שההלכו להם לאיטם ברחוב מאה שערים נראו בתלבושתם השחורה מזוית עינו של ילד בן שלוש כעמודי חשמל שחורים מתנועעים.
מספר: יהודה עצבה.
|