כילדים בבית הטאטע והמאמע ( אבא ואימא ) ידענו כי בשבת אוכלים קוגעל, ואחרי זה געפילטע פיש, סלט ביצים, וחמין, כך כל שבת בשבתו, באים למאמע היה בערב שבת מספיק כסף לצרכי שבת,( זה לא היה מובן מאיליו, כילד אני זוכר שבשבת בבקר לא היה מספיק קציצות דג לכולם, המאמע הייתה מחלקת חצאי קציצות, ועל מנת שלא יצטרכו לרחוץ את הצלחות לאחר הדגים שאין, היינו אוכלים את חתיכת הדג הקטנה, בצלחת הפוכה,( לא אוכלים באותה צלחת לאחר דגים מאכל בשר,) בשבת בבקר כאשר חוזרים מבית הכנסת, הטאטע מתישב במקומו בראש השולחן
(מקומו של הטאטע, הוא קבוע בראש השולחן, ומשום כיבוד אב, אף אחד אינו יושב במקומו, גם אם הטאטע אינו נוכח במקום)
ואנו הילדים, מסביב לשולחן, כל אחד מהילדים ידע את מקומו. השולחן ערוך לכבוד סעודת השבת, שתי החלות מכוסות במפית, הסכין מתחת למפית, המלח, בקבוק היין, (אם היה יין) כוס לברכה, והטאטע מתחיל לשיר את ההקדמה לקידוש, "ושמרו בני ישראל" (את הניגון הזה ל"ושמרו" שהטאטע היה שר יחד עמנו, לא שמעתי בשום מקום אחר, כיום כאשר אני שר את ה"ושמרו" אני שומע את הטאטע שר לידי) לאט לאט היינו שרים את זה, כל אחד מגביר את קולו על מנת לחוש את יחידותו, וביחד זו מקהלה, השרה אצלי כל הימים. בעוד אנחנו שרים, המאמע עם אחת האחיות טורחות במטבח, הן מכינות את הקוגעל מחלקות אותן למנות, וכאשר היו שומעות כי חדלנו לשיר, היו נכנסות לשמוע את הקידוש, עם סיום הקידוש המאמע הייתה מגישה לנו את פרוסות הקוגעל, אנחנו היינו אוכלים קוגעל מלוח וחריף קצת, ( ולא כפי שאני מכיר גם אצל אשכנזים אחרים אשר אוכלים קוגעל מתוק, עם צימוקים וכו' )
|