|
"תביא לי את הקופסה של דוד משה", היתה אומרת אמא - ואבא היה מייד רץ, מטפס על כסא או על סולם ומוריד מן ה"עלייה" שמעל חדר-האמבטיה את קופסת המתכת החלודה שרק לו, לאבא, מותר להוריד.
בתוך הקופסה היו פלסטרים, תחבושות לפצעים ומספריים קטנות, משחה צהובה ומשחה שחורה שלהם נזקקה אמא כאשר אחד מאיתנו נפצע תוך כדי משחק או נחתך בעת חיתוך הסלט לארוחת הערב. כיצד הגיעה הקופסה אלינו?
"יום אחד הלכתי ברחוב", ספרה סבתא "ופתאום ניגש אלי מישהו שאמר שהוא חבר של מוישלה והוא יכול להעביר לנו חבילה ושאל מה אני רוצה שישלחו לנו. אז מייד בלי לחשוב יצאה לי המלה: סרדינים!". דוד משה, אשר היה משובץ במטה ההגנה בתל-אביב, רצה לשלוח את הקופסה עם חבר שליווה שיירות, אך בסופו של דבר שלח אותה בטיסה. ההליקופטר נחת באזור ים-המלח ומשם הועברה הקופסה לרכב משוריין שעלה לירושלים מכיוון מזרח.
"החייל שהביא את הקופסה אלינו הביתה מסר אותה לסבא וחכה שנפתח", מספרת אמא. "כולנו התקבצנו ביחד לראות מה יש בקופסה וכאשר פתחנו אותה סבתא פרצה בבכי מרוב התרגשות". ומה היה בקופסה? "היו בה הסרדינים שהספיקו לחודשיים", ספרה סבתא. "היו בה נרות וגפרורים", מספר אבא.
"באותה תקופה היינו מאוד מוגבלים בשימוש בחשמל והנרות מאוד עזרו לנו". ואמא אומרת: "היו בקופסה שרוכי-נעליים, פלסטרים וצנצנות של ריבה שהמתיקה לנו את הצנימים היבשים שאכלנו בזמן המצור". אני מנסה לדמיין לעצמי את כולם עומדים ביחד ומסתכלים בקופסה בהתרגשות. הקופסה כל-כך קטנה, כל-כולה בגודל של פחות מבלטה - וראו זה פלא: כל אחד מוצא בה משהו אחר!
אני נזכרת כיצד בני-ישראל ליקטו את המן במדבר - וכל אחד מצא בו טעם אחר. כיום יש קופסאות פלסטיק צבעוניות, מעוצבות, מאורגנות ומחולקות לתאים - אבל הקופסה הישנה והחלודה של דוד משה עדיין מרגשת אותנו ומחממת לנו את הלב. ,
שם המספרת: נגה קופלביץ
הסיפור נשלח לאתר על ידי המספרת נגה קופלביץ ושובץ ב - טו', כסלו, תשס"ח. 25.11.07
|