|
כשאני עוצם את עיני וחוזר לימי ילדותי בירושלים הקטנה של ימי * 'המשולש הירושלמי' ( רח' יפו - המלך ג'ורג' ורחוב בן יהודה ) אני נזכר בגעגוע בכל אותם ממתקי ילדות שנועדו לצנן אותנו בימי הקיץ הלוהטים, וזאת עוד לפני שידענו מזגן מהו.
מוכר הקרח.
הדבר הראשון שמשך את כולנו הילדים, היה צלצול פעמון מוכר הקרח. ברגע ששמענו את הצלצול היינו רצים ונצמדים לעגלת הקרח ומצפים בקוצר רוח למוכר הקרח כשהוא דוקר את בלוק הקרח לרבעים קטנים ומוכר ללקוחות שעמדו בתור. אנחנו הילדים חיכינו לאותם שבבים ורסיסי קרח שעפו בעת החיתוך וינקנו מהם בשקיקה את הקור המקפיא. עד היום אני מתגעגע לאותו קור ממכר של ילדות, העולה באלף מונים על כל ארטיק 'מגנום' יוקרתי כיום.
באותם ימים ראשונים של מדינה בדרך, הפרוטה לא הייתה מצויה אצל רבים ואם קרה וזכית בגביע של גלידה הרי היה זה אירוע בלתי נשכח לשנים רבות. היו קונים לנו גלידה רק פעמיים בשנה, בחגים בלבד.
גלידה וולגה
באותם ימי 'המשולש הירושלמי' היו חנויות אחדות שמכרו גלידה כמו חנות 'שלגית' ברחוב שטראוס היה בית חרושת לאסקימו באיזור מגרש הרוסים שם ייצרו שלגונים לימון וגלידה, נדמה לי שזה נקרא אז 'גל קור'. בקפה מרכוס ברחוב המלך ג'ורג' מכרו עוגות, קפה וגלידה, אך סמוך אליו היה קפה אלנבי המפורסם בסופגניות בימות החורף ובגלידות הנפלאות שלו בימי הקיץ הלוהטים.
מעמד הבכורה שמור לגלידריה שהייתה שם דבר ומוסד חברתי ידוע. היא זכתה לשם המיוחד והקריר 'גלידה וולגה' היה זה מפעל גלידה שנוסד על ידי משפחה שהגיעה מגרמניה והביאה עמה את מכונות הגלידה היישר לאיזור מאה שערים. בעל המקום יהודי אדמוני העונה לשם 'הייני' כנראה כך מספרים יודעי דבר קיצור השם מהיינריך. אם יורדים לכיכר השבת אז פונים שמאלה ובערך כמאאתיים מטר שמאלה שם הייתה ממוקמת גלידת וולגה.
סיפר לי שלום באגד שהתגורר עם בני משפחתו בקומה מעל הגלידריה: " הם היו מייצרים בעצמם את הגלידה. במרתף היו להם מכונות והם שם ייצרו את הגלידה וכילדים יכולנו רק להריח את ריח הגלידה, כי כסף לא היה לנו, אז לפחות הרחנו בשפע ועד היום אני מתגעגע לאותו ריח של ילדות. הגלידה הייתה בכמה טעמים והם הוציאו שולחנות החוצה וככה היה להם בית קפה.
במוצאי שבת היה הבילוי של הירושלמים לבוא לגלידה וולגה לקנות חצי מנה גלידה ולפטפט. כל תושבי ירושלים היו באים למקום, זה היה ממש מרכז קהילתי באותם ימים. בקיצור מי שהייתה לו אפשרות לאכול גלידה זה היה יום חג. זה היה אירוע. לא כמו היום שאוכלים וזה לא משהו. והיינו קונים חצי מנה גלידה. כמו שאבא שלי היה מוכר חצאי סיגריות, הם מכרו חצאי מנות של גלידה, כי כסף למנה שלמה לא היה.
ומוסיפה יונה באגד רעייתו וסבתא לנכדים ונינים: ליד הגלידה לכיוון הדואר היה מישהו שהיה מוכר בחצי גרוש פירורי וופלים היינו קונים בקונוס כזה מנייר, פירורים ומוסיפים לגלידה.
עד היום בוחן מספר הסיפורים הירושלמי שלום באגד במסעותיו בעולם, את אלה המצהירים בפניו כי הם ירושלמים ותיקים, הוא נוהג לשאול שאלה פשוטה- אם מכירים את גלידה וולגה? אם התשובה שלילית, סימן שאינם ירושלמים וותיקים. זו אבן הבוחן שלו.
ולסיכום: מנה גלידה באותם ימים הייתה חוויה בלתי נשכחת כמו אותה חוויה שסיפר לי 'דני אביחיל' מי שמשפחתץו הקימה את מאפיית אביחיל. הוא מביא חווית ילדות מחגיגת העצמאות הראשונה בירושלים וכך הוא מספר:
אבא קונה לנו גלידה לכבוד יום העצמאות
יצאנו לטייל היינו ילדים הייתי בן תשע ביום העצמאות הראשון הלכתי עם ההורים לראות את השמחה והצהלה. אבא שלי היה טיפוס כזה שלא היה קונה לידים משהו פתאום בשביל הסבבה שאבא קונה פתאום לילד משהו בדרך.
פעם ראשונה שאני זוכר בחיים שלי, שהלכנו כולנו עם אבא שלי ואימא שלי ואחי ואני והיו המוכרות של אלנבי ככה לבושות בחצאיות שחורות וחולצות לבנות ושביס קטן בראש, כמו של אחיות והחזיקו ביד מוכנות, כל אחת שלושה ארבעה גביעי גלידה חיכו ללקוחות שיבואו ויקנו. אז אבא שלי עובר ואומר לאימא שלי – נו נקנה לילדים גלידה, ככה אבא שלי מיוזמתו מרצונו וקנה לנו גלידה לילדים ואיזו שמחה. אבא קנה לנו גלידה מיוזמתו מבלי שהיינו צריכים לבקש. זה לכבוד יום העצמאות.
אני אישית זוכר את שיר הילדים השמח הקשור בגלידה. הבנות היו קופצות על חבל ושרות ואנו היינו מצטרפים לשיר בתקווה ובגעגוע שנזכה לאחוז ביד גביע של גלידה.
מילים: עממי לחן: עממי
יֵשׁ לִי גְּלִידָה הֲכִי טוֹבָה,
הֲכִי טוֹבָה וּמְשֻׁבָּחָה
קְנוּ מִמֶּנִי, יְלָדִים,
קוּ קוּ - אֲהָה! גְּלִידָה טוֹבָה!
בְּתֵל-אָבִיב בְּכָל פִּנָּה
שׁוֹתִים גָּזוֹז, אוֹכְלִים גְּלִידָה
קְנוּ נָא, קְנוּ נָא מִשֶּׁלִּי –
גְּלִידָה מָנָה! גְּלִידָה טוֹבָה!
הזכרונות בשיתוף ותודות ל: יונה ולשלום באגד ולדני אביחיל שעשו יחד אתי מסע נוסטלגי אל טעם הגלידה של הילדות.
* ( אותו משולש רחובות: בן יהודה, המלך ג'ורג' ורחוב יפו בהם היינו מרנדלים הלוך וחזור כבילוי המרכזי של הירושלמים, במוצאי שבתות, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים )
יהודה עצבה: עורך תכנית סיפורים בקול ישראל, מחבר הספר 'מאאתיים' סיפורים ירושלמיים.
הערה: נשמח לקבל זכרונות וחוויות ירושלמיות שלכם הגולשים.
|