לא פעם בקיץ

לזכר ש.פ.

לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,

לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ,

הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה

הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ:

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."

וְחַי בִּי הַזֵּכֶר הַזֶּה הַנּוֹהֵר,

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה וְהָרֹךְ,

וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ

יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ.

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."

וְיֵשׁ כִּי נִדְמֶה לִי, עִם רֶדֶת הַיוֹם,

בִּשְׁלֹט בִּי תוּגַת-דִּמְדּוּמִים,

עֲדַיִן כְּקֶדֶם קוֹלֶטֶת אָזְנִי

הַלַּחַן הַהוּא הַתָּמִים:

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."

סוף תרפ"ח