א. ר' הירש מיכל שפירא ובנו ר' בן ציון שפירא מצדיקי ירושלים

  
             ר' הירש מיכל שפירא אינו יוצא מחומות ירושלים...."

הצדיק ר' הירש מיכל שפירא  היה דמות מהמאה ה – 19 מתקופת שלטון התורקים בארץ. הוא היה כעוסק בלימוד תורה לשמה וחי חיי צנע בין חומותיה של ירושלים. אך מאד היה מפורסם בכך שהקפיד שלא לצאת מחומותיה של ירושלים וכל ימיו היה מ"שומרי החומות".
אך הנה, כאשר הגיע קיסר גרמניה – וילהלם השני – לביקור בירושלים בשנת תרנ"ח (1898) התבקש ר' הירש מיכל, על ידי קהילת ירושלים להיות בין מקבלי פניו של הקיסר. המפגש היה אמור להתקיים לפני "שער יפו" - דהיינו  מחוץ לחומות העיר.
ר' הירש מיכל הצטער על כך ולא רצה לבא לקבלת הפנים, אך מה עושים וכיצד לפתור את הבעיה.
 
ר' הירש מיכל התפלל שמיפגש זה ימנע ממנו. והנה באותם ימים בלכתו – לאחר תפילת "תיקון חצות" הוא חזר מה"כותל המערבי" לביתו,הוא מעד על אחת מהמדרגות  שבעיר, ונפגע קשות בגופו. והנה  ר' הירש מיכל דוקא שמח על כך על מה שקרה לו.
כשראוהו אנשי ירושלים שוכב על המדרגות, ברחובה של העיר, שאלוהו..." ר' הירש מיכל ....ל"שמחה זו מה זו עושה?...ענה...."..עתה נפתרה הבעיה .." כי הרי עתה לא אוכל  ממש ללכת לקבל את פני הקיסר" ותמנע ממני הפגיעה בדרכי – "..ולא אצטרך לצאת מחומת העיר..."

                  ב. הבן הצדיק – ר' בן ציון שפירא
       
  אינו יכול לשמוע דברים שבחובה על אדם מישראל.
 

בנו של ר' הירש מיכל שפירא היה האיש היקר ר'  בן ציון שפירא. ר' בן ציון  ומשפחתו התגוררו רב ימיהם ב"בתי מחסה" שבעיר העתיקה. ר' בן ציון היה גם כן   מצדיקי ירושלים.

דרכו וגדולתו המיוחדים - היו שהוא הקפיד מאד שלא לדבר סרה על מישהו ולא להוציא רח"ל לשון הרע על הזולת.    
               
ר' בן ציון עלה מעלה מעלה בתורה והקפיד מאד בדברים ש"בין אדם למקום" וכן בדברים שבין "אדם לחברו".
מעולם לא נטה אזנו לשמוע דבר שבחובה על כל אדם מישראל ומשתדל היה למצוא צד  זכות.... גם על הגרוע ביותר..".

             אוהב תורה ומקפיד שלא לפגוע באיש

מסופר כי עוד בהיותו בן 10, נהג להיות ער תמיד כל ליל ששי, לפי מצוות אביו. ופעם בהרגישו כי תרדמה נופלת עליו, שם את רגליו בתוך גיגית מים קרים, כדי להפיג שנתו, ושיוכל לעסוק בלימוד התורה.
שנתו היתה מועטת ואכילתו קימעה. רב ימיו ישב בתעניות, והיה סמל העדינות.
פעם נסע באוטובוס, וילד קטן שאל אותו שאלה כלשהי. לאחר מכן חשב ר' בן ציון שאולי הוא לא ענה יפה לילד. ואז הלך לחפש את הילד בביתו ולהתנצל בפניו.
                בורח מדברי רכילות

פעם  הלך ר' בן ציון ברחוב והרגיש שמישהו הולך אחריו, ואז הוא החל ללכת ממהירות, ואז האיש שאלו משום מה הוא הולך מהר, ור' בן-ציון ענה כי - היה לו חשש שמה יספר לו דברים לא טובים נגד מישהו....
כשהיו באים אליו אנשי ריב ומדון ומרכלים ח"ו על מישהו, היתה אשתו אומרת ביידיש ...."ער וועט שוין פאסטען.." דהיינו הוא יצום כבר...