הדקה האחרונה

 אילו, ביום בהיר אחד, היו מבשרים לי שנותרה לי דקה אחת בלבד לחיות, כן! דקה אחת בלבד.

שישים שניות של חסד אחרון בהחלט, מעניין מה הייתי בוחר לעשות.

ביני לבין עצמי לא נפלה ההכרעה ולכן יצאתי לתור ברחובות העיר, אולי שם תמצא התשובה.

בבית כנסת ישן בפינת רחוב הילדסהיימר המתחדש פגשתי רב שענה בהחלטיות שבוודאי היה לומד עוד דף גמרא. והוא כלל לא התרגש משאלתי התמוהה הזו, כי הרי חייו פה הם הבל הבלים, בסך הכול מסדרון צר בדרך לעולמות עליונים, הדקה האחרונה בשבילי, הוא אמר, היא הדקה הראשונה בשבילו. לא הסכמתי עימו אבל נפרדנו כידידים, חיי שלי כאן ועכשיו והעולמות העליונים שלי מסתכמים בשכן שמעלי, אינני מוכן לשמוע שחיי הם הבל הבלים, אולי חייו, אבל ניחא, שיהיה.

ולעצם העניין, נראה לי, שאת דף הגמרא לא אסיים בדקה.

"מה עושים אם מלאי האוויר מסתיים בעוד שישים שניות ?" צעקתי ברחובות העיר. מחפש את התשובה בין עוברי האורח אך תשובה אין. לפתע צצו להם בזה אחר זה, מעבר לפינת הרחובות מסריק ועמק רפאים, ילדים וילדות לבושים בחולצות כחולות או אפורות, עם צעיף מפוספס או סרט אדום, כשבידם האחת מגש עמוס כל טוב וכף ידם השנייה פרושה לפני." בדקה האחרונה לחייך אדוני" הם אמרו , "תרום לנו כמה פרוטות, כמו שנאמר צדקה תציל ממוות", מראה פניהם הצעירות והחינניות הסיט לרגע את מחשבותיי מזמני שהולך ותם. "ילדיי הקטנים" ביקשתי להשיב " ייתכן שצדקה תציל ממוות, כנראה שאתכם ובטח שלא אותי" , הושטתי ידי ולקחתי מהתופינים הריחניים שעל המגש, אם נגזר עלי להיפרד מעולמנו זה, עדיף שיקרה העניין על בטן מלאה.

כששבעה נפשי וגופי מן התופין הריחני, נשאו רגלי אותי לעבר חנות הספרים הקטנה שברחוב. תהיתי לעצמי, שבמידה והתשובה איננה שוכנת בין בני האדם, אולי תמצא היא בין דפי הספרים המונחים אחר כבוד על המדפים. "שלום עלייך" בירכתי את הספרנית, וביקשתי לחפש ספר על  משמעות הדקה האחרונה בחיים. "יתכן ותמצא את שאתה מחפש בקרב ספרות המדע הבדיוני" אמרה הספרנית והוסיפה "ואולי משמעות תמצא בספרות העידן החדש." אם אינני טועה, ואינני טועה, מגדיר אנוכי את עצמי כשמרן משהו, המשתייך בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לעידן הישן.

מבוכה רבה אחזתני ! הכיצד יתכן ששאלתי זו מצטיירת בעיני הספרנית המלומדת כשאלה הלקוחה מהעולם הבדיוני!  והרי שאלה אמיתית היא ! המטרידה את נפשי, כאן, בעולמנו אנו !

מאוכזב השפלתי מבטי ויצאתי חזרה אל הרחוב מהלך כסהרורי. חש כיצד האוויר ניטל ממני, וסופר את שאיפותיי ונשיפותיי האחרונות.

במעלה המדרגות המובילות לביתי הבחנתי בזר פרחים גדול וססגוני המונח בפתח דלתי. "תודה" נכתב בפתק המצורף "תודה על שהארת את חיי" ונזכרתי שאכן תיקנתי אמש, או אולי אתמול מאמש, את חשמל המאורות של שכנתי הקשישה.

 כשליבי טוב עלי, נכנסתי פנימה לביתי וערכתי חשבון נפש קטנטן, רגע לפני הסוף, מעין הספד . ומבלי משים לב, אמרתי לעצמי, קיימת שלוש מצוות, רגע לפני נשימתי האחרונה. ביקרתי בבית הכנסת, פתחתי את כיסי והענקתי מממוני ולבסוף גם הידרתי פני זקנה. אך מדוע אינני שמח, אולי מכיוון שכפי שיצאתי את ביתי כך חזרתי אליו, ללא תשובה.

 זמני אזל. נותרה לי שנייה אחת בלבד לחיות. ומחשבה חדשה עלתה בראשי לפתע, ברגע זה ממש. אילו נותרה לי שנייה אחת בלבד לחיים על פני האדמה. מה אז הייתי בוחר לעשות ?

נראה לי שרגע לפני שהייתי מחזיר נשמתי לבורא, הייתי בוחר לכתוב. לכתוב מתי כל הסיפור התרחש, הייתי בוחר לכתוב שתי מילים בלבד – ערב שבת. 

נשלח על ידי אושר נחמני.