מתמהמה

זה תפס אותנו ממש בהפתעה בדיוק שמצאתי סוף סוף זווית נוחה, כשהכרית תומכת את צווארי התפוס והשמיכה מתוחה היטב, מכסה הכל ולא מותירה איזו אצבע חשופה, בדיוק אז אני מקבל איזה מרפק עדין לצלעות ושומע קול מנומנם "נו... את קם? אתה לא שומע אותו בוכה?" אני משיב בנמנום עודף "אבל אני קמתי קודם..." מצפה שתחינותיי יועילו, אולי הפעם היא תסכים לקום, להתקלף מהשמיכה החמה ולהשקיט את העולל המייבב. אבל היא בשלה "נו... קום... בבקשה..." יש לי חולשה לחולשה וגם לדמעות ובכי אז קמתי. עיני טרוטות, גופי מוכוון מטרה, מנסה לאתר את המוצץ והבקבוק – חפצי ערך לשעות מצוק. נכנס חרש לחדרו החם של בני הקט, מסתכל היטב בלול, אבל העולל בניגוד לציפיותיי העייפות ישן לו שנת ישרים. שבתי למיטתי החמה, עוטה מחדש את השמיכה ושוב הבכי ושוב הקול המנומנם.

"אבל הוא ישן..." אני אומר לה "אבל הוא בוכה...." היא מפטירה לעומתי "אני מבטיח לך הוא ישן!" סוף סוף היא גם פוקחת עיניים " אז מאיפה הבכי?" היא שואלת בתמיהה ברורה. אני מצביע לכיוונה ואומר לה "נראה לי שזה מהבטן שלך..." יש לי לב חלש, הרפתקאות כאלה ממש לא מתאימות לי, מה קשור הבכי הזה עכשיו, היא רק בחודש חמישי ?! אני רץ לשטוף פנים, אשתי מסתפקת במגבון לח "קדימה לבית חולים!" אני פוקד "לא לוקחים סיכונים!" בשתיים לפנות בוקר אנחנו אורזים את הילד ושועטים לחדר לידה. "אני אומר לך שמענו אותו בוכה " אני אומר לאחות במיון נשים בבלינסון והיא מפהקת, מהדקת מסמכים ומעוותת את פניה בביטול "אולי תגידי משהו לאשש את דברי" אני מפציר באשתי , מבקש הגנה ותמיכה. האחות מודדת לחץ דם וחום במין רוטינה קבועה. "אז מה אני ארשום ביומן ששמעתם בכי מהבטן? זה נשמע לכם הגיוני?!" היא שואלת "זה ממש לא נשמע לי הגיוני וזה רק מכפיל את דאגותיי" משיבה לה אשתי, ספק בביקורת ספק בבהלה. עכשיו גם העובר נחלץ לעזרתנו ומשמיע כמה יבבות ברורות. לא חלפה דקה וכבר הרופא נעמד דרוך, למנהל בית החולים נשלחה הודעה בביפר ואפילו את דובר בית החולים העירו משנתו. אחיות נוספות מן המחלקות השונות מצאו עצמם מדדות אל פתח המיון, סקרניות לחזות בפלא ההזוי הזה.

"אולי תעשו משהו במקום להסתכל!" אני אומר בקול אסרטיבי, מנסה להוריד לקרקע את כל מרימי הגבות. שלושה רופאים וחמש אחיות הצטופפו להם בחדר לידה " אני לא מבינה למה אני לא יכולה לקבל קצת פרטיות ברגע המרגש הזה?!" מתאוננת אשתי, אך הם לא ממש שועים לדבריה. הם מחברים מוניטור ואינפוזיה, מזריקים אפידורל ולפתע נשמע קול דק, צלול להפליא "אני יכול להסתדר לבד, אין צורך בהתערבות שלכם" ושתי ידיים מושטות החוצה מן הרחם ואחר כך גם הראש. הוא דואג תוך כדי יציאה להיטיב את בלוריתו או יותר נכון את פלומת השיער הזעירה המבצבצת מראשו הפחוס. העובר הקטן פוקח זוג עיניים קטנות ונוקבות, סוקר את הסובבים אותו ואומר ברורות " שלום לכם! אני לא מבין למה יש נשים בחדר הזה, חוץ מאימא שלי אני לא רוצה לראות אף אחת, קצת צניעות!" הוא נעמד על המיטה מושיט יד למספריים סמוכות וחותך באחת את חבל התבור, אחר כך הוא קופץ למטה מן המיטה ומבקש בגד וגם כיפה לראשו המגולה וקורא לחבורה הנבוכה "קדימה חברים חבל על הזמן יותר מדי זמן חיכו לי צריך להתחיל לעבוד" מנהל המחלקה מתעשת לרגע ופוקד עליו נחרצות "אתה לא הולך לשום מקום! יש כאן נהלים בבית החולים הזה, לפחות יומיים אשפוז ובדיקות אחר כך נחליט אם לשחרר אותך" "אני לא מתווכח איתך" עונה לו הפעוט הטרי "זה ממש לא באופי שלי, אבל תדע לך שאתה מבזבז זמן יקר" השמועה עשתה לה כנפיים ובחוץ צבאו כמה עשרות עיתונאים וצלמים. אני מוציא מהר מכונת גילוח ומטיב את שיערי, אשתי כבר אוחזת בתיק האיפור, מושכת את עיניה במכחול, מטשטשת כתמי הריון. אני כותב לי בפתק כמה משפטים שנונים וקליטים, אמירות כנף משמעותיות, מבליע בהם מסרים פוליטיים ואישיים.

מנהל בית החולים רומז לי להזכיר איכשהו את עניין ה תקציב המוקפא של בית החולים ואם אפשר גם לשרבב את תנאי העסקתם של הרופאים במקום, שזה הרי בטח קשור בצורה כלשהי לעניין. תוך כדי התארגנות אני שולח כמה מסרונים לחברים טובים וגם לבוס בעבודה, שידע להעריך עם מי יש לו עסק. אחרי צילומים וכמה ראיונות בשידור חי מצאנו לנו קצת זמן לעצמנו, הוצאנו פנקס ועיפרון והתחלנו לתכנן את הברית. באיזה אולם זה יהיה? כמה מוזמנים? כמה מנות? ואיזה סלטים? בכל זאת כדי לרצות את הדודות שלי וגם את החברות של החותנת צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים. אשתי דואגת להזכיר לי להגיד לרב שידבר קצר, שלא ייבש את האורחים. הנה הקטן שלנו טורח להתערב "אבא, אני לא צריך ברית מילה!" " מה זאת אומרת לא צריך?!" אני אומר לו, מקשיח עמדות "נולדתי מהול, חבל על הטרחה" אשתי מתערבת ואומרת בתקיפות "יש דברים שאתה לא חייב להתערב בהם, נולד בן עושים ברית מה אתה מתחכם?" אני מצטרף גם כן לדבריה ואומר לו נחרצות "תקשיב חמוד, ברית מילה זה לא טקס פרטי, זה אירוע של כל המשפחה, אם אתה רוצה להיות חלק שא בתוצאות"

" אז מה סיכמנו על השם?" אני פונה לאשתי. היא מתעקשת על אורגד או אפק אני דווקא חשבתי על אסיף שיהיה מקורי ומעניין אבל כנראה שאני אכנע. "אני חושב שמנחם זה שם מוצלח בשבילי" הוא מעז לומר " אולי גואל – צדק או ינון, שמות שמתאימים למשיח" הס בלנות שלי כמעט ופוקעת "אולי תשב קצת בשקט, תשתה מטרנה ותלך לישון, אתה אפילו לא בן יום אחד וכבר דוחף את האף שלך לענייני מבוגרים" הוא משיב מלחמה ומגביה את קולו הדק " אולי אתם תפסיקו להתעסק בכל מיני עניינים שוליים וקטנים ותתייחסו אלי קצת יתר ברצינות, אתם לא ילדים קטנים"

עכשיו אני ממש עצבני ויוצא החוצה להירגע מעט ולהסדיר את תשלומי הביטוח הלאומי, דמי לידה, אישורים ועוד ים של טופסולוגיה מרגיזה. בחוץ רבים כמה אנשים עם השומר שייתן להם להיכנס, הם מאכילים אותו בכל מיני סיפורים מצוצים, אבל הוא לא ממש קונה אותם ומעדיף להתעמת. ממש בכניסה לחדר המתנה מרוח שלט גדול ובו כתוב "מסכי פלזמה במבצע" אני מתקשר למספר הנקוב ומזמין דרך האשראי מסך גדול, יותר מזה שקיים כבר בבית, למה לא לפנק את עצמנו ברגעי שמחה. אני ניגש לתחנת הפיס בקומה מגרד איזה חיש גד אחד או שניים וממלא על הדרך טופס לוטו. המוכר מביט בי בסקרנות ואומר לי "אתה נראה כאילו נפלת על יום טוב אולי גם תצליח לשלשל לכיס איזה כמה ג'ובות" אני מהנהן בראשי ואומר לו " בטח יום טוב, נולד לי בן היום, אולי הוא יביא לנו קצת מזל" וזקנה אחת, מקבצת נדבות ומוכרת חוטים אדומים "זה סגולה למשיח" היא משכנעת איזה חב"דניק שמניח תפילין לאחד העובדים הערבים. אחר כך היא גם ניגשת אלי ומוציאה ” תליון כסוף "זה סגולה למשיח, תיקח אחד מה אכפת לך?" אני קד במבוכה ואומר לה בחיוך "יש לי אחד כזה, זה נראה לי מספיק, אולי אפילו יותר מדי" ,

הסיפור נשלח על ידי הגולש אבישי מזרחי ושובץ באתר ביז' בתמוז, תשס"ז. 3.7.07.