ג'ינג'י

ג'ינג'י "אתה יודע מה נעשה מחר ?" שאל אותי הג'ינג'י רגע לפני שנרדמתי. "לא" עניתי, וחשבתי לעצמי מעניין מה הוא יתכנן לי הפעם. הפעם האחרונה שתכנן לי תכנונים הייתה במדבר, בחורף. הוא קרא לי, אני באתי. הוא תפס ענף עבות של עץ שיטה רטוב וניער, ואני מצאתי את עצמי רטוב עד לשד עצמותיי.

אבל זה היה מזמן, בימים עברו. ועכשיו אנחנו בירושלים, שוב בחורף, חורף קר וגשום. ידעתי שלא משנה לאן נלך ומה נעשה, כף רגלי לא תדרוך מתחת לאף עץ ברחוב, וכבר תכננתי לנו נתיבי הליכה חסרי עצים. " עומדת לפנינו משימה חשובה" הוא אמר "אנחנו הולכים לעקוב" אמר הג'ינג'י. "אחרי מי?" שאלתי בהפתעה גמורה. "אתה גר בירושלים כבר חודש ימים ועדיין לא יודע אתה אחרי מי נעקוב?" שאל אותי בחוצפה. "תשמע" עניתי. "לא". הג'ינג'י הניד ראשו בעצב ואמר "אחרי היהודי הנודד נעקוב מחר החל מזריחת החמה, תתכונן !" מייד כשסיים את דבריו הוא נרדם. וכשהג'ינג'י נרדם בלתי אפשרי לקבל הסברים הגיוניים על מילים שגם כך נראות לי לא הגיוניות. "יהודי נודד....יהודי נודד... למה לי לעקוב אחר יהודי נודד לעזאזל ? לאן יש לו לנדוד בימינו ?" בבוקר, כפי שהבטיח לי הג'ינג'י, הוא המתין לי מוכן על יד מיטתי. "קום כבר" טלטל אותי בחוזקה. "עזוב" אמרתי בעצבנות יתרה "מצאתי אותו כבר, את היהודי הזה שלך" קיוויתי שיעזבני אך הוא המשיך בשלו. לא נותרה לי ברירה. השכמה בשבת מוקדם בבוקר מזמינה יום רע, אני יודע. ביציאה מהבית עוד קיוויתי שיחזור בו ניסיתי לדבר על ליבו באמצעות עובדות היסטוריות "הי ג'ינג'י אתה יודע שהמדינה קמה כבר לפני כמעט שישים שנה" והדגשתי כל מילה בדברי " אין כבר יהודים נודדים" "אתה טועה" חייך הג'ינג'י ולקח את ידי "בוא, בוא, שלא נפספס" "את מה ?" שאלתי "לא את מה, את מי" ענה. פנינו צפונה, לעבר העיר העתיקה, מרחוק נעמדו להם צריחיה של כנסית דור מציון כמו שומרים עלינו שלא נעלה גבוה מידי. נפש חיה לא הסתובבה לה ברחוב, מלבד כמה בליינים שתויים שנראה כי תעתה להם דרכם. עלינו במעלה רחוב עמק רפאים שנראה לי בשעה זו כעמק הרפאים, לא שכחתי את שהבטחתי לעצמי בערב הקודם וניווטי דרכי בינות העצים שטיפות הגשם האחרונות עוד נטפו מענפיהם, ביניהם אך לעולם לא מתחתם. "אני לא מוצא אותו" סינן לעצמו הג'ינג'י בכעס. קיוויתי שהוא יחליט לוותר על הרעיון ההזוי הזה שלו אך אחד כמוהו לא מוותר בקלות יתירה והגברנו את צעדינו, ירדנו במדרגות המובילות לימין משה, הריקות מאדם בשעות אלו.

"כאן זה המקום לדייטים" אמר לפתע, כשהגענו לרחבה מתחת לתחנת הרוח. הזכרתי לו שאנחנו נשואים, "הורס מסיבות שכמותך" צעק לעברי, "חכה, חכה" הבחנתי בעיניו התרות אחר ענף עץ רטוב אך משלא מצא חזר להתעסק בענייניו. לפתע פרץ בריצה לעבר רחוב דוד המלך, קיפץ מעל המדרגות, ואני אחריו. הג'ינג'י נעצר מאחורי איזה קיר של אבנים ירושלמיות. "תביט, אתה רואה ?" פנה אלי. " אתה מבחין בדמות שמתהלכת שם ?" שפשפתי את עיני, אומנם אני לא מצטיין בראיה למרחוק אבל בזאת הבחנתי. "ג'ינג'י, זה בסך הכול יהודי שבדרכו לבית הכנסת, יום שבת היום אתה זוכר זאת?" "אני מסכים ידידי, זהו אכן יהודי, אבל במטותא ממך הרשה לי לספר לך משהו קטן, כבר אלפיים שנה היהודי הזה שאתה רואה מולך מתהלך לו כך, עטוף בטלית, הולך וחוזר לבית הכנסת, בבבל, במצריים, בפולין, בכל מקום על פני תבל, מתבדל מהגויים, שונה מכולם. אבל כאן בארץ ישראל, בירושלים, למה? למה להמשיך כך לא הגיע הזמן לשנות ? לא הגיע הזמן להשתנות ?" הג'ינג'י הביט בי כשעיניו דומעות, והפעם לא מטיפות הגשם. בזה אחר זה הצטרפו אל היהודי הנודד שחלף על פנינו זה עתה, יהודים נוספים, נודדים גם הם. הדמעות של הג'ינג'י הפכו לבכי של ממש. "אני רוצה הביתה" אמר.

ג'ינג'י זה יקר לליבי מאוד, דבריו נאמרים מהלב, גם אם לעיתים לא ברורים הם, גם אם מדוברים הם בשעות לא שעות, דברי אמת הם. בטית וו בשבט האחרון שתלתי בגינתי הקטנה שתיל קטן, סגול, משתרע, יהודי נודד שמו. חבל שהג'ינג'י לא היה עימי, הוא חזר לביתו שבעמק בית שאן, ממשיך במאמציו להשיל מעצמו ומאחרים כל סממן של גלות. ואם במקרה תעברו שם באחד הימים תמסרו לו בבקשה שהיהודי הנודד, ששתלתי בגינתי, היכה בה שורש.