|
רבי חנינא בן דוסא היה אחד מהחסידים הגדולים שבתלמוד ואנשי האמונה. כל דורו ניזון בזכותו. והוא היה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. וגם מאלה נתן לדל. לו לא המדרש היה עיקר, אלא המעשה. היה עובד את השם ביראה.
פעם אחת היה עומד בתפילה לפני קונו, בא חברבר בעל ארס נורא ונכרך על רגליו. ראו התלמידים ונבהלו ואחזתם עוית והוא לא הפסיק בתפילתו ושפתיו מלחשות.
פתח החברבר את לועו והכישו, וירימו קול זעקה: והנה ראו את החברבר עצמו נופל מת מיד, ורבם מתפלל הלאה. מעין נובע מגנו של עדן נתבקע פתאום מתחת רגליו וירפא. לאחר שסיים תפילתו, נגשו אליו הנבהלים וישאלוהו לומר: רבינו איש המופת, האם הרגשת בדבר? אמור להם: יבוא עלי, אם אשיח מתפילתי, אך לו הקיפוני מכל עבר, לא הפסקתי מעבודתי לבוראי.
נטלו התלמידים את החברבר המת על כתפם, והביאוהו לבית המדרש ואמרו: אוי לו לאדם שפגע בו חברבר, ואוי לחברבר שפגע ברבינו. אף הוא נכנס ואמר: אין חברבר ממית, אלא החטא ממית.
אמרו: משמת רבי חנינא חדלו אנשי מעשה"
סיפור זה לקוח "מאוצר האגדה", קובץ א', מני קדם. ( כל כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי) כרך ראשון, תרע"ד. נרשם על ידי יהודה עצבה.שובץ באתר ב- ה' כסלו, תשס"ח. 15.11.07.
|