|
לפני כמה לילות דיברתי עם אדם שהיה נורא חכם. דיברתי איתו על אהבות, אכזבות וחתולים. אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת ומעריצה בחתולים וקצת גם בי - שלא משנה מאיזה גובה יזרקו אותם או מאיזה מקום יפלו, הם תמיד ינחתו על הרגלים, יחייכו חיוך חתולי אדיש ומתנשא, וימשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה, ואף אחד לא נפל ובטח לא הם. כשאמרתי את זה לאיש שהיה נורא חכם, הוא שתק רגע ואז ענה - שזה בכלל לא ככה, אלא אחרת לגמרי, שבעצם חתולים עושים כאילו כלום לא כואב. הם נפלו על הרגלים - ובעצם הם נפלו על הגב, ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים. אבל הם חתולים, ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם, ושכולם מצפים מהם שהם ייפלו תמיד על הרגליים, אז הם לא מראים לאף אחד שזה בכלל לא באמת ככה.
האיש הזה לא ראה את הפנים שלי בלילה ההוא, וטוב שלא ראה. כי אם היה רואה את הפנים לי בטח שהיה רואה את העיניים שלי ורואה את הרסיסים שלי על הרצפה.
- שמי הוא יעל. אך את הסיפור כתבה ורד מ. אשמח אם תפרסמו אותו. הוא ממש חשוב ויש לו מסר חזק. מדהים לפעמים, איך אנשים הם לא מה שהם רוצים להיות או צריכים, הם פשוט מה שהסביבה דורשת מהם.
הערה: הסיפור שובץ באתר בחול המועד סוכות תשס"ח. נכתב ונשלח על ידי ורד מ.
|