בן אדם. מאת: עומר ראובני.

מספרים על אב שלא היה מרוצה מבנו, כל דבר שהבן עשה, או לא עשה, האב עיקם את פרצופו ואמר:"אתה, אתה לא בן אדם, אתה"

ושלא תחשבו שהילד לא התאמץ: השקה את העציצים, הכין שעורי בית, הכין קפה שחור עם קצף, אמר שלום יפה לדודה. אבל האבא בכל פעם ובכל הזדמנות עיקם את פרצופו ואמר לילד:"אתה, אתה לא בן אדם אתה".

עד שנשבר לילד, די, חאלס, אי אפשר יותר, אתה לא בן אדם אתה, אתה לא בן אדם אתה. לקח את המוצ'ילה, נתן לאימא נשיקה במצח והלך לעיר הגדולה, אולי שם יעריכו אותו.

ואיך שזה נכנס לעיר מה הוא רואה, המוני אדם מסתודדים בכיכר העיר. הבן לא מבין והוא שואל אחד מהקהל לעניין.

"איך אתה לא יודע" אומר האיש "המלך נפטר, ואין יורש. לכן החליטו לשלוח את הבז של המלך לשמיים, ומי שהבז ינחת עליו, הוא יהיה המלך"

ואיך שזה מסיים את דבריו הנה הבז עף לשמיים וכולם מרימים את ידם וצועקים "בוא אליי". הבז חג לו מעל כולם, מתבונן שמאלה, מתבונן ימינה והופ נוחת בדיוק על הכתף של הבן. והנה כל הקהל מקיף אותו במעגל וצועק "יחי המלך, יחי המלך" ובאים שני שומרים ומושיבים את הבן על כרכרה היישר לארמון, ושם הכניסו אותו לאמבטיית ורדים ונערות הארמון סיבנו לו את הגב, לאחר מכן שלחו אותו לספר ולגלח, הוציאו לו שערות מהאף, הלבישו אותו בבגדי פאר, בקיצור מלך, מלך. אבל הוא הבן , בכלל לא מעניין אותו כל מנעמי הארמון, אלא רק דבר אחד חשוב לו-להזמין את אביו, זה שטען שהוא לא בן אדם, ולהוכיח אותו על טעותו.

מיד קרא הבן (המלך) שליחים שיזמינו את אביו לארמון. אלו הגיעו לבית אביו "המלך מזמין אותך לארמון" אמרו. האב לא מבין איזו זכות ניתנה לו, הוא לובש את הבגדים הכי יפים, יורק על הנעל ומשפשף והיידה לארמון. שם בארמון מושיבים אותו ליד שולחן המלך והנה מוגשים מאכלי גן עדן והמלך בכבודו ובעצמו ויושב לידו. האבא מבסוט איזה כבוד נפל בחלקי. והנה המלך מדבר איתו וצוחק איתו ומוזג לו כוס יין והאבא בשמיים. ולאחר שעה של בדיחות ודיבורים פונה לאב המלך ושואל "תגיד, אתה לא מכיר אותי"?

"בוודאי שאני מכיר אותך, אתה המלך" השיב  האב.

"אני הבן שלך, אני הבן שלך, זה שאמרת לו כל הזמן שהוא לא בן אדם. תראה אבא, אני המלך!".

האב הביט בבנו המלך ולפתע עיקם את פרצופו המחויך ואמר " ככה לעזוב את אבא בלי להגיד לו שלום?! אולי אתה מלך אבל בן אדם אתה לא!"

 הסיפור נשלח על ידי הרושם ומספר הסיפורים עומר ראובני. הסיפור שובץ באתר בכד' שבט, תשס"ח. 31.1.08.