ולמלך משרת, מה משרת? משרת מהאגדות. סידר, קיפל את הבגדים של המלך פלס. הביא למלך את הקפה של הבוקר בדיוק בזמן, ניקה החלונות בארמון כך שאפילו לא ראו את הסימן של העיתון, ולא רק זה אלא שתמיד חייך, צחק ונראה ששמח בחלקו.
את המלך זה שיגע. איך זה שהוא שיש לו הכל, מדוכדך והמשרת שמרוויח בקושי משכורת ממוצעת וזה עוד לפני מיסים, תמיד שמח ומאושר, עליז וצוחק ושורק לעצמו שירי חג והלל.
"די מספיק" ציווה המלך על המשרת "אני אוסר עליך לחייך!" אך הדבר לא עזר ונראה שכל יום חיוכו של המשרת רק גאה והתרחב.
אובד עצות שאל המלך את יועצו החכם כיצד הדבר? כיצד הוא המלך שיש לו הכל, עצוב ואילו המשרת הפשוט שמח ומאושר?
"זה בגלל שהמשרת לא שייך למועדון התשעים ותשעה" אמר היועץ החכם והזקן.
"מועדון התשעים ומה?!" שאל המלך
"התשעים ותשעה" טען היועץ "אם אתה רוצה להעציבו, עליך לתת לו מבלי שידע שק מלא בתשעים ותשע מטבעות, אך זכור עליך להקפיד שיהיו בשק בדיוק תשעים ותשע מטבעות לא יותר ולא פחות".
בכדי להבהיר את העניין אסביר שבאותה תקופה רק דרג אצולה מסוים יכול היה להרשות לעצמו להחזיק מטבע זהב, שכן כל מטבע כזו הייתה שווה ערך למשכורת ממוצעת של שתיים עשרה שנה.
סקרן וספקן הניח המלך בשעת לילה מאוחרת את השק עם תשעים ותשע המטבעות ובו פתק " המטבעות הם שלך".
והנה בשעה תשע וחצי, לאחר שהשכיב את הילדים ויצא החוצה לעשן את הסגריה שלו לפני השינה. הבחין המשרת בשק, פתח אותו והרגיש משהו נוצץ, בשתי אצבעות זהירות הוא הוציא מהשק מטבע זהב. הביט בה ובתנועה מהירה קירב אותה אל העששית הקטנה. הוא הכיר את המטבע. הכניס אותה מהר לשק. נעמד דומם ואז הכניס את ידיו בזהירות לשק והחל ממשש את המטבעות. נשימתו נעתקה. הוא התבונן ימינה ושמאלה. שאף אוויר, ומיד הכניס את השק לבית , נעל את הדלת גם במנעול התחתון וגם בעליון.
בדק שאשתו והילדים ישנים, גרר את השק לסלון, גרף בידו את כל הדברים שהיו מונחים על שולחן הקפה. נשם עוד נשימה עמוקה, וספר את הכסף. כל עשר מטבעות ערם למגדל והניח אותן על השולחן.
עשר מטבעות, עשרים. כך ספר את הכסף בקבוצות של עשר. כשהגיע למגדל האחרון הוא אסף מטבע אחד, שנים, שלושה. אך גילה לתדהמתו כי חסרה מטבע. כלומר היו לו רק תשע מטבעות. "זה לא יכול להיות אולי טעיתי" הפעם הוא ספר את המטבעות אחת אחת ושוב הגיע למספר תשעים ותשע. מיד יצא החוצה וחיפש במרפסת, אולי נפלה.
הוא החל להפוך שיחים, לגרור ספות, למשש את השטיח והזיעה שטפה את גופו. שוב הוא ספר את הכסף ושב וגילה כי יש לו רק תשעים ותשע מטבעות.
הוא ישב על הספה, הדליק סיגרייה בסלון, למרות שאשתו לא מרשה. וחשב - חסרה מטבע, חסרה מטבע אחת. אם אני אעבוד שעות נוספות אצליח להשלים את המטבע בעוד עשר שנים. לא, אני אעבוד גם שבתות. שבת זה 150%. רגע מה עם אשתי? נו באמת, עם כל הכבוד לילדים ולבית, מוטב שזו גם תעבוד די מספיק.
מחר על הבוקר אני אדרוש זאת ממנה, נראה אם רק תעז לשחק. והילדים, מי אמר שהם צריכים כל יום ארוחה חמה ובכלל מה זה הבגדים החדשים שאני קונה להם כל חג? די מספיק, הגיע הזמן לחסוך. הוא הוציא את חישובית החרוזים שלו וחישב כי אם בני המשפחה יתנהלו על פי התוכנית שלו, יהיה אפשר להשלים את המטבע האחרונה בתוך שבע שנים.
למחרת בא המשרת לעבודה עייף. הקפה לא הגיע בזמן, הבגדים לא היו מקופלים פלס וחשוב מאד החיוך הידוע הפך למבט רציני והשריקה העליזה הפכה לנשימה כבדה.
"קרה משהו?" שאל המלך
"זה לא עניינך עם כל הכבוד" השיב המשרת.
וכך מיום ליום דעך מצב רוחו של המשרת, שערותיו הלבינו ועיניו כבדו.
"הנה" לחש היועץ למלך כשראו אותו שניהם עובד בארמון "הוא נכנס למועדון התשעים ותשעה".
חייך המלך ואמר "וכשהוא נכנס אני יצאתי!