|
אני זוכר, כך מספר המתעד והסופר בלפור חקק: - שהרב הפליא בדרשותיו לספר סיפורי עם מאלפים. כך סיפר, למשל, שלבֵית המדרש הִתפרץ עֶגלון אוחז בשוֹט בידו ולבוש בגדים בלויים מוכתמים בצֶבע ובשֶמן. יש לי שאלה אליכם תלמידי חכמים, אמר העגלון. כל התלמידים הביטו אליו בזלזול עקב דיבורו העילג. כן, אמרו התלמידים, מה רצונך? "אני כוהן" אמר העגלון. "האם מותר לי לקחת גרושה?" כל התלמידים פרצו בצחוק, ואמרו לו: לֵך, לֵך, מה אתה שואל. כהן אסור לו לקחת גרושה.
העגלון סב על אחוריו ויצא מבית המדרש. הרב נתן מבט נוקב בתלמידיו וביקש לשלוח לקרוא מיד לעגלון. העגלון נכנס, והרב שאל: מה בדיוק רציתָ? העגלון ענה: אני כֹּהן, האם מותר לי לקחת גרושה בעגלה שלי לעיירה הקרובה? הרב ענה מיד: בוודאי שמותר לך. אסור לכֹהן לשׂאת גרושה, אך מותר לו להסיע אותה לצרכי פרנסתו... לאחר שיצא העגלון, נזף הרב בתלמידי בית המדרש, על שלֹא ידעו לחקור ולדרוש לפני שפָּסקו הלכה.
אני זוכר שמאוד התרשמתי מן הסיפור, ומאז בהרבה הרצאות שלי שילבתי את הסיפור, תוך מתן מִזְכֶּה (קרֶדיט) לרב אליהו, כדי להפיץ את המסר שאסור לחרוץ דין או להגיע למסקנה לפני שבֵּררת את הדברים לאַשורם.
לאחר מותו של הרב, נמסר ממשפחתו שהמצֵבה על קברו נחצבה בעבודה עברית באיתמר, ונבנתה מאֲבנים מ"ארבע ארצות הקודש" (חברון, ירושלים, טבריה, צפת) וכן מִקבר יוסף בשכם. הכוונה הייתה לתת ביטוי לדבקותו של הרב בארץ ישראל. על קברו נחקק בין יתר הפסוקים, הפסוק: "אוּמה שלֵמה באהבתוֹ קְשורה".
מאָז מותו זוכֶה הרב בפרסומים אודותיו לכּינוי: אביהֶם של ישׂראל.
|