|
המורה הגדול
מספרים על כנר מחונן ששמע על מסטר גדול בהודו המלמד מוסיקה. מייד ארז את הפקלאות, שם הכינור בתיק וטס להודו, לכפר של אותו מורה גדול.
כשהגיע לא האמין למראה עניו. הכפר שכן לו בראש גבעה וליד כל בית ותחת כל עץ ישבו להם מוסיקאים מכל הגוונים והסגנונות וניגנו, מה ניגנו, עשו קסמים במוסיקה. עלו ירדו, סונטות קונצ'רטות, טריו דואה,מאקאמים דאסטג'ה ונשמע כי כל נגן הוא הטוב ביותר שיכול להיות.
כשעלה לראש הגבעה לפגוש את המורה הגדול, מצא אותו יושב עם הסיטר שלו (כלי פריטה הודי) ומנגן רק צליל אחד : פינג....פינג...פינג....
הכנר לא הבין אך החליט להישאר בכפר. וככה שבועיים, כל יום הוא שומע את הנגנים בהרמוניות, מלודיות מקצבי דבש ורק המורה הגדול עדיין עם הסיטר מנגן צליל אחד : פינג...פינגג..פינג
הכנר שכבר היה סקרן ניגש אל המורה ושאל :"אמור לי כיצד זה יכול להיות שהתלמידים שלך מנגנים להפליא יצירות כה מורכבות ואתה ,שאתה המורה שלהם מנגן רק צליל אחד"
המורה, מבלי להפסיק לנגן את הצליל, הפנה מבטו אל התלמיד ואמר:" הם מחפשים, אני כבר מצאתי".
ולא רק במוסיקה ככה גם באומנות הסיפור ובחיים , למה לסבך את הדברים? עלינו למצוא את הצליל הפשוט וללכת בדרכו.
הערה: סיפור זה נשלח על ידי הרושם והמספר עומר ראובני שאף משלב בסיפוריו ניגונים. הסיפור שובץ באתר ב - א', אדר, א', תשס"ח. 7.2.08.
|