חכמה רבה מדי

שלושה חכמים נמאס להם מהשבט שלהם, החליטו לצאת לחפש שבט אחר חכם יותר, מתאים לרמה שלהם.
דרוויש אחד, החליט לעקוב אחריהם, לראות מה קורה להם ולאן הם יגיעו.

הולך אחריהם ופתאום רואה שהם נתקלים בנבלה של אריה. הוא מתקרב בזהירות אליהם ומקשיב. אומר החכם הראשון - אני מחבר את העצמות של האריה ואבנה חזרה את השלד שלו בדיוק כמו שצריך

אומר השני - אני מלביש לו את הבשר, הגידים ועוטף אותו בפרווה וברעמה בדיוק כמו שצריך.

אומר השלישי - ואני אפיח בו רוח חיים. הדרוויש שומע ומת מפחד, הרי לנגד עיניו עוד מעט יהיה אריה חי. הוא מטפס במהירות על העץ הקרוב ומתבונן כיצד ייפול דבר. והנה ממרומי העץ הוא רואה לתדהמתו הרבה כיצד החכם הראשון מאחה את כל עצמות האריה ומעמיד את השלד שלו לתפארת בנוי.

החכם השני ממלא את הבטחתו והנה אריה בנוי לתלפיות בפרווה ורעמה, אלא מה, עדיין מת מוטל על האדמה. החכם השלישי, גם הוא ממלא את משימתו על הצד הטוב ביותר ושאגתו של האריה הרעב מהדהדת באלפי בנות קול סביב.

האריה מתנער מרבצו, טורף את החכם הראשון והשני ואת החכם השלישי גורר אל להקתו ומתרחק מן המקום. המום מכל מה שראו עיניו התחיל הדרוויש יורד אט אט מן העץ ושפתיו ממלמלות את הפתגם האתיופי הידוע "בית אם מבסלה מררנו" שמשמעותו:"יותר מדי מתבשל, אז נשרף" כלומר: חכמה רבה מדי מסוכנת לבעליה. כמו שכתוב במקורותינו "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" לסוגת זו של סיפורים מצטרף הפתגם המתאים "מרב טבחים התבשיל נשרף", או מיידיש "אסאך מלוכעס, וויניק ברוכעס" שפירושו ברוב מלאכות, אין ברכות.