|
יום אחד יושב דוד המלך בגנו והנה הוא רואה צרעה עוקצת עכביש. הוא מתפלא מאוד מכל העניין הזה ובא אל הקדוש ברוך הוא ומביע בפניו תמיהה: "מה קורה פה, בשביל מה צריך את כל היצורים המוזרים האלה שבראת בעולמך? הצרעה שאין ממנה דבש. והעכביש שכל הזמן אורג ואין ממנו בגד, ממש מיותר".
אז עונה לו הקדוש ברוך הוא: "דוד אתה מלעיג על בריותיי – תבוא שעה ותצטרך להן". מה שנקרא בימינו, "חכה חכה, יבוא יום ולא תצחק כל כך". או "צוחק מי שצוחק אחרון" ואכן, לדוד הגיעו ימים קשים במערכת היחסים שלו עם שאול ושאול מחפש אותו כדי לפגוע בו. מערכת היחסים ביניהם נעה בין אהבה לקנאה וכאשר שרים "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" מבין גם דוד שמצבו בכי רע ומוטב לו לברוח משאול.
שאול אכן מחפש אותו ורוצה לפגוע בו. ובצר לו על מנת להציל את נפשו הוא מתחבא במערה הנקראת בדרכו. ואז שולח הקדוש ברוך הוא עכביש שהתחיל לארוג, לטוות קורי עכביש על פתח המערה.
והנה מגיע שאול למערה לחפש את דוד, אולם כשהוא מבחין בקורי העכביש הוא מגיע למסקנה ההגיונית היחידה שאיש לא נכנס למערה, שהרי אם היה נכנס, אין ספק שהיה "קורע" את קורי העכביש. שאול מתרחק מן המקום וממשיך בחיפושיו וחייושל דוד ניצלו בזכות העכביש. אכן נס המקפל בתוכו גם הצלת חיים וגם תשובה ניצחת לפקפוקיו של דוד בדבר תועלת, או חוסר תועלת של מעשה הבריאה.
מאוחר יותר, מסכן שוב דוד את חייו וחודר למאהלו של שאול המלך השוכב באוהל כאשר בפתח האוהל ישן אבנר שר צבאו כאשר ראשו בפתח האוהל ורגליו זקופות בפתח השני. בזהירות רבה נכנס דוד מצליח לגנוב את צפחת המים על מנת להוכיח לשאול שהצליח להגיע אליו מבלי לפגוע בו, זאת כדי להפיג את חששותיו.
עכשיו דוד מתחיל לצאת בזהירות מן האוהל וכשהוא עובר ליד אבנר, הלה פושט את רגליו שהם כשני עמודים על דוד. אז פונה דוד בצר לו אל הקדוש ברוך הוא בתחינה: "אלי, אלי למה עזבתני" עשה לו הקדוש ברוך הוא נס, שלח לו צרעה, עקצה ברגלי אבנר וזקפן. ויצא דוד. באותה שעה הבין דוד את המסר ואמר: " ריבונו של עולם.... מי יעשה כגבורותיך...שכל מעשיך נאים".
ואת המסר הזה אנחנו כולנו מבינים שיש משמעות, הגיון ותועלת במחזור החיים , עונות השנה ולכל יצור שהוא יש ערך ותפקיד גם אם זה לא נראה מובן לנו. כי ביננו לבין עצמנו, הנסתר בתחום הזה הוא עצום ויקח לנו זמן רב, להבין את משמעות הדברים לעומק.
|