תזאוס

הגענו לאתונה בימים קשים מאד. היתה מלחמה. מלחמה קשה בין ממלכת אתונה לממלכת כרתים. אתונה הפסידה במלחמה. ואז,,מינוס מלך כרתים הטיל על אתונה עונש. פעם בשנה, היה על מלך אתונה לשלוח למינוס מלך כרתים שבעה נערים ושבע נערות. מינוס היה כולא אותם בלבירינת והמינוטאור היה טורף אותם. מלך כרתים הכריז:

אם לא אקבל את הנערים והנערות, אעלה עם הצבא שלי על אתונה ואחריב אותה עד  היסוד."

מישהו מכם יודע מה זה מינוטאור?

המינוטאור היה מפלצת: כל החלק התחתון-בן אדם, והחלק העליון, שור. הוא היה פראי ומסוכן מאד ומינוס, מלך כרתים, כלא אותו בלבירינת. מישהו מכם שמע על הלבירינת? מה זה לבירינת?

הלבירינת הוא מבוך, מבוך שמי שנכנס אליו לא יצא ממנו לעולם, כי הוא היה כל-כך מסובך ומפותל.

מלך אתונה, הסכים לתנאי. הוא העדיף להקריב ארבעה-עשר,נערים כל שנה ובלבד שאתונה, על אלפי התושבים שבה לא תושמד.

לא פשוט, אה? עכשיו יש לי בשורה טובה וחשובה לבשר לכם:

למלך אתונה, אגאוס נולד בן. סוף-סוף אחרי שנים של עקרות, של תפלות לאלים, זה קרה. מזל טוב. בן זכר. תזאוס, כך קראו לתינוק.  

אחרי הלידה אמרה המלכה למלך:

- מלכי, אני רוצה לבקש משהו, אתונה היא מקום עצוב כל-כך, הייתי רוצה לגדל את הילד רחוק מהמקום המקולל הזה.

אגאוס הסכים. הם עלו על ספינה והפליגו לכפר.

כשהגיעו אמר אגאוס: "עכשיו תורי לבקש משהו ממך".

אגאוס הוביל את אשתו לפינה נסתרת מאחורי בית הוריה. הוא לקח מעדר קטן שהיה זרוק שם וחפר בור. אז, שלף את חרבו: חרב שעליה מוטבע ציור של נחש. הוא טמן את החרב בבור שחפר וכיסה את הבור בסלע ענק.

"כשבננו יגדל, הביאי אותו למקום הזה. אם יצליח לגולל את האבן מעל הבור, גלי לו כי בן מלך הוא, ושילחי אותו אלי, לאתונה."

כך אמר אגאוס, נפרד מהמלכה והפליג לאתונה.

 

עברה שנה, ועוד שנה, התינוק גדל ונעשה ילד.  הילד הכי ג'ינג'י בכפר. הוא היה ילד חזק, גבה קומה, גבוה מכל ילדי הכפר. מקום ראשון בכל תחרות ספורט שנערכה בין הילדים. הוא היה ילד טוב לב ואם ילד חלש חטף מכות הוא מיד נחלץ לעזרתו. ילד רודף צדק. כל הילדות היו מאוהבות בו אבל הבנים לא חדלו להציק לו:

"אין לך אבא. אין לך אבא." ככה הם היו צועקים אחריו.

יום אחד שאל את אמו:

"אמא, למה לכל הילדים יש אבא ולי אין?

"איזה שטויות אלה, ודאי שיש לך אבא. בני, אל תשים לב לילדים, יום יבוא והם יתקנאו בך קנאה גדולה. כשתגדל קצת, תפגוש את אבא, אבל בינתים עליך להיות סבלני ולא לשאול שאלות. אני מבטיחה לך שתפגוש את אבא ותהיה גאה מאד."

תזאוס חדל לשאול שאלות. והנה, כשמלאו לו שבע-עשרה שנה, הביאה אותו אמא שלו אל הבור שעליו היתה מונחת האבן הענקית.

"בני, האם תוכל לגולל את האבן הזאת מעל הבור"

"בקלות, אמא" והוא הרים את האבן כמו שמרימים ניר.

"איזו חרב! עם דמות של נחש. אמא, מישהו השאיר כאן את החרב בכוונה, נכון? "

"כן בני. אביך טמן אותה כאן. אביך, הוא מלך, בני. אגאוס מלך אתונה.

תזאוס היה נסער מאד. "אתה בן מלך, . אביך ציווה עלי לשלוח אותך אליו, ביום שבו תגולל את האבן מעל הבור הזה. הנה, בא היום, בני" מחר תעלה על ספינה ותפליג לאתונה. דרך היבשה מסוכנת מאד, עוברים בה שודדים ובני בליעל, מוטב שתפליג בספינה ותגיע בבטחה.

למחרת, המתינה ספינה לתזאוס אבל הוא לא עלה על הספינה. הוא החליט להגיע לאתונה בדרך הארוכה והקשה. הוא חשב לעצמו: "אני בן מלך. יום יבוא ואהיה מלך אתונה. ובכן, אוכיח לאבא שאני ראוי למלוכה. אלך בדרך היבשה."

והוא יצא לדרך. לא שכח לקחת איתו את החרב.
 

תזאוס יצא מן הכפר. היומים הראשונים של המסע עברו ללא תקלות. ביום השלישי עבר תזאוס בפרדס עמוס עצי פרי. הוא קטף לו אשכולית, קילף אותה ושרק לעצמו מנגינה שהמציא.

"עצור!" נשמע פתאום קול מאחוריו. "קוטף מהפרות שלי בלי רשות אה? אתה תשלם על כך ביוקר."

"רק קטפתי אשכולית, לא ידעתי ש..."

את מי זה מעניין. עכשיו תן את החרב שלך. בלי דיבורים. תן."

 תזאוס ראה שמולו עומד בריון ענק, גבוה ממנו בהרבה. גבר קרח עם צלקת מכוערת על הלחי הימנית. הבריון לבש גלימה ארוכה חבש כובע רחב ואחז בידו אלת ברזל.

"את החרב לא אוכל לתת לך, אך אתן לך את מטבע הזהב שברשותי."

"החרב, או החיים שלך!" הבריון הניף את אלת הברזל ועמד להנחית אותה על ראשו של תזאוס.

"אבא, תן לי כח להגיע אליך" לחש תזאוס. הוא חמק מהמכה. עוד רגע, והאלה היתה בידיו. הוא הלם בראשו של הבריון והרג אותו.

תזאוס הסתכל בגוף המוטל על האדמה, שותת דם, וחשב:

מה, עשיתי? "הרגתי בנאדם. עד לפני רגע הוא היה חי ונושם ועכשיו הוא גוויה, אני הרגתי. אבל אם הייתי פחות חזק, אני הייתי מוטל עכשיו על האדמה, אין לי ספק בכך."

תזאוס לקח את אלת הברזל והמשיך, אבל כבר לא היה לו שום חשק לשרוק.

 

כך הלך תזאוס בדרכו לאתונה ימים רבים. בוקר אחד, עבר ביער. ופתאום, העינים שלו צורבות. מה זה? מי לעזאזל משליך עליו גושים של בוץ ישר בפנים. העינים שלו מלאות בוץ, הוא לא רואה כלום. ואז, הוא שומע קרוב קרוב אליו נשימות וחרחורים, ומשהו כבד מתנגש בו ומפיל אותו ארצה. שינים חדות ננעצות  לו בצואר. לעזאזל... חזירת בר התנפלה עליו. הוא פצוע, הברך שלו מדממת.

"תסתלקי, תסתלקי מפלצת" אבל החזירה כנראה חרשת. "תעזבי, אני בכלל לא טעים, הנה תאכלי" והוא השליך לעברה את כל הפרות והירקות שהיו בתרמילו.

החזירה התחילה מוחצת אותו בגופה הכבד וקורעת את העור שלו בשינים שלה.

חיה רעה! היא לא רוצה אוכל, היא רוצה דם! אין לו ברירה. מכה באלה של הבריון אחרת יתפגר פה בגלל איזו חזירה מטומטמת.

"אבא, תן לי כח להגיע אליך" לחש תזאוס.

חבטה בראש. זהו. הרג אותה. הוא פצוע. החיה הרעה. אין דבר. אתונה מחכה לו. הלאה.

 

הוא חבש את הפצע והמשיך ללכת.

למחרת, עם ערב, מצא את עצמו בשדה שומם. רחוק ממקום ישוב. הוא שכב לנוח על האדמה הקשה ואז שמע קול:

"אני רואה שאתה פצוע בברך. לא חבל שאיזה נמר יתקע לך ביס?" גם בברך השניה?

"יש ביער הזה נמרים?" תזאוס נבהל.

אבל מי מדבר אליו. חושך.

"בוא אל ביתי, איש צעיר, תלון אצלי, ומחר תמשיך בדרך. "

ואז ראה תזאוס איש שמן ונמוך, האיש היה עטוף מעיל פרווה. כנראה פרוות נמרים. הוא חשב לעצמו: "הנה, פגשתי אדם טוב. יש גם אנשים טובים באמצע הדרך.

האיש הקטן עטוף המעיל הוביל את תזאוס לצריף קטן. הוא הציע לו מיטה. אבל המיטה, מיטה של ילד, מיטה קטנה מאד. ותזאוס, בלי עין הרע, גובה 190. ""אני רואה, המיטה קטנה עליך. תיכף נסדר את זה." אמר האיש

בתנועה מהירה שלף האיש מארון שעמד בצריף מסור גדול וחד.

המבט שלו היה מקפיא. "שכב" ציווה על תזאוס." אקצר לך את הרגליים".

אתה רוצה לנסר לי את הרגליים, כדי שאתאים למידת המיטה הזאת?"

"שתוק כבר ושכב, המסור כבד". האיש הנמוך צרח.

"אני מוכרח לצאת מפה על הרגלים", תזאוס זינק אל דלת הצריף וניסה לפרוץ אותה בגופו. המסור, המסור הקר ... ננעץ לו בקרסול...

"אבא, תן לי כח להגיע אליך" צעק תזאוס. הוא הניף את אלת הברזל ותקע אותה בלבו של המארח שלו.

למחרת בבקר, המשיך במסע.

שמתם לב, תזאוס לא השתמש בחרב של אבא שלו. למה?

אולי הוא רצה שהחרב לא תשפוך דם, שהיא תשאר רק סימן של קשר בינו לבין אבא, שתשאר טהורה.

תזאוס עבר עוד הרבה סכנות בדרך עד שיום אחד, התגלו לעיניו מרחוק בניני הפאר של אתונה.

 

לפני שתזאוס הגיע לאתונה הגיעו אליה השמועות והסיפורים עליו.

"מספרים שהשודד עם הצלקת חוסל. נער בן 17 חיסל אותו. גיבור."

"ואני שמעתי שאלמוני צעיר חיסל את איש המסור" אומרים שהוא כאן, באתונה." ככה עברו השמועות מאחד לשני.

כשנודע לאגאוס כי הגבור האלמוני באתונה, ביקש שיביאו אותו אל ארמונו.

"מספרים עליך ניסים ונפלאות. מי אתה איש צעיר ומנין באת?"

שאל המלך. תזאוס לא ענה. רק הושיט את חרבו לאגאוס. החרב עם דמות הנחש.

"האתה זה בני" צעק אגאוס. "ליום הזה אני מחכה כל חיי!"

המלך ובנו התחבקו ו... בכו. כן, גם גבורים בוכים.

אני מציעה שניתן להם פרטיות, נעזוב אותם לנפשם ונצא מן הארמון. קורה שם משהו בחוץ.

 

כן כן, שבעה נערים ושבע נערות לבושים בגדים בצבע הארגמן, הולכים בתהלוכה מוזרה, דוממת. אחריהם, הולכים אלפי בני אדם בדממה ובראש מורכן. תהלוכת אבל. איש אינו  בוכה רק הולכים בעקבות הנערים, נשים גברים וילדים. כולם מלווים אותם. דממת מוות.

מי אלה? נכון מאד, אלה הנערים שינתנו קרבן למינוטאור, בלבירינת.

הנה גם תזאוס ואביו, יצאו מהארמון. אגאוס סיפר לבנו על הקרבן הנורא.

אבל, אלוהים אדירים, תראו, תזאוס מסלק אחד הנערים בתהלוכה ומתיצב במקומו. למה אגאוס לא מונע ממנו? רק עומד שם, חיוור עד מוות, כפוף וזקן ומביט בבנו בעינים מושפלות. תזאוס פונה אל הנער שהוציא מהחבורה: "ניצלת נערי, לך לביתך. אני אלך במקומך". והקהל שעד כה היה דומם, הקהל נרגש ונסער...

מעולם לא קרה כדבר הזה.

ספינת המוות עומדת לצאת לדרך. ספינה עם מפרשים שחורים. אבל אגאוס נתן לבנו מפרשים לבנים ואמר לו:

"בני, אם תשוב חי מכרתים החלף את המפרשים השחורים במפרשים לבנים, לאות כי אתה חי.

"כן אבי," כך אעשה." והספינה יצאה לדרך..

לילה. אנחנו בכרתים. בתו של מינוס, מלך כרתים, יושבת בחלון ורואה את הנערים והנערות שהגיעו מאתונה, עוד מעט יובלו אל תוך הלבירינת שבארמון המלך. הבחור הג'ינג'י, הגבוה, שבראש התהלוכה, כמה שהוא יפה, הוא נראה כל-כך אצילי. האחרים כפופים, נגררים, מפוחדים, רק הג'ינג'י הולך זקוף. איזה עינים יש לו, הוא מחבק את החברים שלו, לוחש להם משהו. לנסיכה מתחשק לרוץ אליו, ללטף את פניו היפים... אבל איפה, אם היא עושה דבר כזה, אבא שלה הורג אותה.

היא נכנסה למיטה. היא לא יכולה לישון. בשום אופן. הנער האצילי הזה, איך היא תיתן לו למות... הרי היא כל הזמן רואה אותו מול העינים...

בתו של המלך התאהבה בתזאוס. חרש חרש, ירדה ממיטתה התגנבה אל החבורה וניגשה אל תזאוס. נתנה לתזאוס פקעת חוטים. "קשור את הפקעת לדלת הלבירינת, משוך את החוט אחריך, רק כך תוכל לצאת ממנו"

"תודה, איך אוכל לגמול לך על המעשה האצילי שלך" שאל תזאוס את הנסיכה.

"עליך להישבע לי בהן צדק כי תעשה הכל, כל מה שביכולתך, כדי להשכין שלום בין כרתים לאתונה, כאשר תהיה מלך". זאת בקשתי, הנערה חיבקה את תזאוס, נשקה לו על עיניו ונעלמה אל תוך החושך.

"אני נשבע"! לחש אחריה תזאוס.

החבורה הובלה לתוך הלבירינת. תזאוס קשר את הפקעת לדלת ומשך את החוט אחריו.

תזאוס הגיע לחדר שבו היה כלוא המינטאור. חצי שור חצי אדם, זוכרים? המפלצת היתה שקועה בשינה. תזאוס התקרב. בידים רועדות השליך לתוך החדר נתח בשר גדול. הבשר היה מורעל. אחר-כך יצא מהחדר.

פתאום נשמעו געיות נוראות. המינוטאור התעורר, התנפל על הבשר, ואחרי זמן מה התחיל להתעוות, התחיל להתפתל ולהשתולל. לבסוף צנח ארצה, באפיסת כוחות, מחרחר. תזאוס נכנס, כרת את ראשו, והסתלק. אתונה נגאלה.

אין לי מלים לתאר לכם את השמחה בספינה השבה לאתונה, ובה ארבעה-עשר נערים ונערות בריאים ושלמים. מרוב שמחה שכח תזאוס להחליף את המפרים השחורים של הספינה במפרשים לבנים. המלך הזקן, אגאוס, עמד על צוק גבוה והשקיף, ממתין לבנו שישוב. מה זה? הספינה! והמפרשים שחורים! טרוף טורף בני! אני הנחתי לו ללכת לשם! מרוב צער ושברון לב, אגאוס השליך את עצמו לים. מאז קוראים לים הזה הים האגאי על שם אגאוס, המלך הזקן.

תזאוס חזר לאתונה מנצח. מי יכול יהה להטיל ספק בכך שהוא, לא רק בנו של המלך, אלא גם ראוי למלכות. אחרי שתם האבל על אגאוס האומלל, נעשה תזאוס מלך אתונה. יש לו משימה גדולה וחשובה: להשכין שלום בין אתונה לכרתים, הרי כך נשבע לבתו של מינוס שהצילה אותו, נכון?

האם הצליח תזאוס להביא שלום לאתונה? אווה, ילדים, זה כבר סיפור לגמרי אחר.