|
לפני שנים רבות התוודעתי בפעם הראשונה לתל- אביב יפו, כשהייתי נער אפילו ילד שמתבגר , יכולתי להגדיר את התקופה הזאת בחיי. כשגרנו ברמלה נסעתי באוטובוס לתל- אביב לטיפול אצל רופא אף אוזן גרון שירפא את דלקות הגרון והאוזניים שלי. שמו של הרופא הטוב היה ד"ר אברמוב, שֶׁלֶיָמִים שינה שמו לאברהמי .
אני נסעתי עם אימא שלי לביקור אצל הרופא פעמים רבות, עד שהתרצתה והסכימה שאסע לבדי לתל- אביב. היא סמכה עלי כי הייתי ילד טוב וגם רציני וגם אחראי. הקליניקה שלו הייתה ברחוב ש"דל. ואני יורד בתחנה המרכזית , הולך ברגל אל הרחוב הקטן המצוי בין דרך פתח- תקווה לבין שדרות רוטשילד. במעלה הרחוב, מן התחנה המרכזית , אני מגיע לרחוב דרך פתח תקווה הסואן ומביט לימין ,אחר- כך לשמאל ועוד פעם לימין . רואה שמים , רחוב ארוך, כמעט ללא בתים גבוהים, וחושב לעצמי- 'שם בסוף הרחוב נמצא הים' המשכתי להרהר בהליכה איטית - 'בעוד כמה זמן כשאגדל אבוא לבדי ואטייל לכיוון ההוא לראות את חוף הים ולשמוע את רעש הגלים, כמו שראיתי בסרטים'. אבל עכשיו אני מרחיק לכת אל הרופא הנחמד לבדוק לי את הגרון המודלק עוד פעם , ועוד פעם , ועוד פעם.
כבר לא היה נעים לי ולאימא שלי, כי הוא לא גבה תשלום. הוא ידע שאין לאימא שלי כסף, וחוץ מזה הוא עוזר לעולים הבולגרים. באחד הביקורים אמר לאימא שלי: "אין ברירה צריך לעשות לילד ניתוח שקדים". שנינו נדהמנו, ולאחר כמה שניות אִמִּי התעשתה ואמרה: "איך זה יכול להיות, לפני חמש שנים, כשהילד היה בגיל שש עשו לו ניתוח בסופיה. האם השקדים שלו צומחים כמו בעצים"? הרופא חייך לשמע המטפורה ואמר :" אם הניתוח היה מבוצע כמו שצריך הם לא היו גדלים שוב. זה היה יכול להיות ניתוח לכל החיים".
ואני פתחתי את פי ושאלתי :" אני לא אלך לבית- הספר בגלל זה"? והרופא החביב שאל בקול רך:" האם אתה לא רוצה"? "להיפך, אני רוצה, כדי שלא אפסיד שיעורים. אני אוהב ללמוד".
"אם כן , אין לך מה לדאוג", השיב הרופא. "תבואו בשבוע הבא לניתוח . אין לך מה לפחד. זהו ניתוח קל. פחות מחצי שעה. ואחר כך- אתה צריך לאכול גלידה, ויכול לאכול כמה שאתה רוצה". עכשיו כבר לא פחדתי, אפילו חייכתי.
אבל מייד שאלתי את אִמִי :" יש לך כסף בשביל כל- כך הרבה גלידות"? ד"ר אברמוב התערב מייד ואמר בקול מרגיע ושקט : "בטח שיש לה כסף, כי את הניתוח אני עושה לך במתנה". שנינו הופתענו ואני אמרתי בקול גבוה ועליז "תודה רבה", ואילו אמי הזילה דמעה או שתים מרוב התרגשות.
היא רצתה להמשיך להביע את תודות בדרכה שלה בבולגרית , אך אני האצתי באמי לצאת מהקליניקה כדי ללכת לעבר הקיוסק בשדרות רוטשילד פינת אלנבי ולקנות גלידה, על- חשבון הגלידות שאני אוֹכָל לאחר הניתוח , בשבוע הבא.
|