|
בתחילת שנות הארבעים עברנו מירושלים לגור בצפון ים המלח, הורי,אחותי התינוקת ואני. הימים ימי שלטון המנדט בארץ ישראל. אבי עבד בבריטיש פוטש קומפני , חברת האשלג המנדטורית ואנו גרנו בירושלים. הניתוק מהמשפחה היה קשה ועל כן החליטו הורי לעבור. הייתי אז בכיתה ג' קרי בגיל בן שמונה פחות או יותר.
השכונה העברית בה גרו משפחות העובדים הייתה מלאה,לא הייתה אף דירה פנוייה ועל כן קבלנו בית באזור שנקרא סאלסנה. עמוק בשטח מפעל האשלג ולא רחוק משכונת הספנים הערבים .היה זה מעיין "בית בודד בערבה" כשמצד אחד הים-ים המלח, שבאותה תקופה היה ים של ממש ולא שלולית כמו בימינו. שטו בו ספינות מסדום לצפון וגררו איתם ספינות גרר עמוסות אשלג להובלה לייצוא.
ספינות עם שמות מיוחדים כמו "מסדה" "מכוור" "גברת לוט" "יתומה" .ומצד שני היו בריכות הקרנליט שבהם טענו באתים פועלים חורניים (בדואים מהחורן) את האשלג הגולמי והובילו אותו בקרונות רכבת קטנה למפעל האשלג.
ההורים לא היה מרוצים מכך שאני הבן יקיר נמצא אחרי הלמודים, מבודד מילדי השכונה, לא כן אני, אני הייתי מאושר! הייתי משוחרר מההגבלות שהטיל המורה חיים על ילדי השכונה ,כמו האיסור לצאת מהבית לפני השעה ארבע. לפני היו שטחים נרחבים בהם יכולתי לעשות אשר בלבבי. האדמה המלוחה משובצת מלח לבן, ריחות חזקים שנבעו מהים, מהבריכות וממפעל האשלג קסמו לי ובייחוד המתנות שהים פלט עבורי, היו להם צורות מגוונות ואצלי הם הפכו לספינות .
במקביל לספינות ששטו אז בים מהצפון לדרום וחזרה, היה לי את הצי שלי, אניות רבות ושונות שטו ועגנו בנמלים, הוטענו בהן אשלג, ברום ומוצרים אחרים, והעבירו אותו לנמלים מרוחקים. הנמלים היו שוקקים והאניות היו עמוסות ביותר. האניות והצי שלי היה פעיל מאוד. כאשר ראה אבא את הצי שלי, חייך ואמר שאפילו למלך ג'ורג' השישי אין כל כך הרבה אניות.
אהבתי את האניות שלי, הן מילאו את חיי. היה לי טוב, הייתי עסוק מאד בטיפול בצי, לא חסרה לי חברת ילדים, הצי ושאר דברים שהיו לי שם סיפקו והעסיקו אותי. אבל, כאמור ההורים חשבו אחרת. הילד, זה אני, זקוק לחברת ילדים וההורים תמיד יודעים יותר טוב, על כן כאשר התפנתה דירה בשולי השכונה העברית, קפץ אבי על המציאה ועברנו אליה. בבית החדש הייתה חצר קטנה והמרחב שעמד בפני הצי שלי היה מצומצם ביותר. התחלתי לארגן את האוניות שהובאו לשכונה מסאלסנה וכדרכי התרכזתי בעיסוקי. עוד אני שקוע בענייני לא שמתי לב למספר ילדים מהשכונה שהתקרבו וצפו בסקרנות במעשי ועוד אני משנע אניות מכאן לכאן, שמעתי קול של צחוק: "תינוק, אריה משחק כמו תינוק עם קרשים..." וברחו!
באותו רגע אבדתי את הצי שלי ונשארתי עם ערמה של קרשים, ועם תמונת ילדות של ארץ ישראל הקטנה שלי.
|