אבלה אספניול

 בנוסף לכל המצוות שעשה בחייו אבי, עליו השלום, בגלוי, ובעיקר בסתר, "התמחה" בזיווג זיווגים. נראה היה, שבעיניו הייתה זו גם המצווה הגדולה ביותר שבן-אנוש יכול לעשות בחייו - הכנסת כלה וחתן לחופה והקמת עוד בית בישראל. חיים קשים היו לו לאבי, בעיקר בילדותו, בחברת יוסי, סימון ומואיז הקטן, בשכונת זיכרון טוביה שבירושלים. ימים ספורים בטרם עלה לכיתה ד', ובדיוק בעת שהלימודים הנוקשים בבית הספר החלו דווקא להתחבב עליו, החליט אביו בן-ציון, שיוסף הקטן למד מספיק והגיעה שעתו לעזור בפרנסת הבית.

וכך, בירושלים של תחילת שנות השלושים, כשעדיין לא מלאו לו 9 חורפים, נהג אבי לקום השכם בבוקר, בחורף ובקיץ, בשרב ובצינה, כדי לשים פעמיו לעבר התחנה המרכזית של עיר הקודש. שם היה עובר בין הנוסעים, פוצח פיו, ובקולו הדק והרעב היה שואל את הבאים והשבים: "אדון, נחוץ סבל?"... כך עברה עליו ילדות לא קלה כלל ועיקר, כשבכל אותה עת מסוככת עליו אמו האוהבת, לאה, שניסתה בכל דרך לגונן עליו מפני זעפו וזעמו של אביו הקפדן, שאת ימיו ולילותיו נהג להעביר בלימוד תורה.

לעתים, לעת ערב, כשהיה מגיע עם פרוטות מעטות מדי, לאחר עוד יום עבודה מפרך ושחון, נהגה האם לתחוב לידיו של יוסף הקטן כמה גרושים, כדי להצילו מנחת זרועו הכבדה של בעלה הנרגן. אבל בבגרותו הייתה לו עדנה. בערב ראש חודש ניסן אחד, אותו נצר בלבו עד ליומו האחרון, הזמין אותו חברו מסעוד אל ביתו, ששכן בצדו השני של שוק מחנה-יהודה. שם ראה לראשונה את ריינה היפהפייה, אחותו של מסעוד. ריינה, ש"מלכה" הוא פירוש שמה בספרדית, נראתה כנסיכה אמיתית, דקיקה ומאירת פנים. בגיל 16 היא נאלצה לפרוש מלימודיה בבית הספר היוקרתי "אליאנס", כדי לסעוד את ששת אחיה הקטנים, שהתייתמו באופן טראגי מאימם מזל, שנפטרה מרעלת שתקפה אותה בפתאומיות בהריונה השמיני.

אביה נסים, שהיה חוזר בשעת לילה מאוחרת מסלילת כבישי הארץ, סמך עליה בעיניים עצומות. וכי הייתה לו ברירה? לריינה, שבחלוף שנתיים תהפוך לאשתו, סיפר יוסף, כי לפני שנים רבות מצא אוצר יקר, אותו הטמין במקום מסתור, מתחת למרצפות חצר- ביתו הקטן שבזיכרון טוביה.

 את ריינה הקטנה לא עניין כל כך הכסף הרב ש"היה" ליוסף, אבל בתמימותה האמינה לכל מילה שיצאה מפיו. וכך, ימים ספורים לאחר שמלאו לה 17 שנים, נישאו רינה ויוסף בטקס צנוע, ששיאו היה בהגשת גזוז אדום ומתקתק לאורחים הרבים שהגיעו לחופה. ואכן, רבים מתושבי ירושלים הקטנה הגיעו מכל קצוות העיר, לחזות בחתונתם של ריינה היפהפייה, בעלת עיני השקד והעור הצח כשלג, ו"קלארק גייבל", כך הם כינו את יוסף, על שום הדמיון הרב בינו לכוכב ההוליוודי הנערץ.

מיותר לציין, שמטמון לא היה ליוסף-קלארק, את ירח- הדבש הם נאלצו לדחות למועד אחר, שמעולם לא הגיע... ובאין ברירה נאלץ הזוג הצעיר להתגורר בשנותיו הראשונות בצריפו הרעוע של בית הכנסת הקטן של השכונה. בגלל שסככת הצריף (גג לא היה לו כמובן), הייתה מלאה בפשפשים, או כפי שכינו אותם, "צ'ינצ'אס" בשפת הלאדינו שהייתה שגורה בפיהם, נהגו בני הזוג הצעיר, להוציא בלילות הקיץ החמים את מיטות הסוכנות שלהם אל מחוץ לצריף, כדי לחטוף מספר שעות שינה מתחת לכיפת השמיים. היה זה ממש בית מלון מיליון כוכבים! לעת בוקר, בטרם יגיעו מתפללי בית הכנסת לתפילת שחרית, מיהרו לשוב ולהיכנס לתוך הצריף בו שרצו מאות צ'ינצ'אס צמאי-דם.

בחלוף זמן קצר התעברה ריינה היפה, ושלושה שבועות לפני הכרזת המדינה, ב- 20 באפריל 1948, הביאה לעולם את בן-ציון, שלימים ייקרא "ציון הגדול", כדי להבדילו מבן דודו – "ציון הקטן", שנולד כמה ימים אחריו. 

במקום זרי פרחים, קידמו את פניו של ציון הגדול, שזה עתה הגיח לאוויר העולם אפוף עשן הקרב, הרעשות כבדות של בני-הדודים, הלגיונרים ממזרח העיר. כמו יתר חבריו הצעירים, כך גם האב הטרי יוסף, גויס לצבא ההגנה, שהיה בחיתוליו, ממש כמו בנו הרך. הוא הותיר מאחור את האם הצעירה ריינה ואת בנו בכורו, עול הימים. לא קלים היו חייה של ריינה. מעתה, נאלצה האם הצעירה להסתדר עם הצנע הקשה, בימים בהם כל מצרכי המזון החיוניים חולקו במשורה, באמצעות תלושים, להתמודד עם הקשיים הגדולים בגידולו של העולל הרך בן-ציון, והנורא מכל - להילחם מלחמת חורמה בצ'ינצ'אס האכזריים, שנדמה היה כי הבחינו בבדידותה, ובהתאם, הפכו לתוקפניים עוד יותר משהיו.

לערבים הייתה שיטה. הם ידעו כי לאחר מספר שעות של הפוגה, היהודים נקראים לבוא לחלוקת המזון. הם היו ממתינים לשעת כושר, בה מתאסף קהל גדול בתור לקבלת הסוכר החום, תפוחי האדמה והלחם, ואז היו פותחים בהפגזה כבדה על נחילי האדם שהשתרכו בתורים הארוכים. אבל לריינה, לחברותיה, ולקשישים המופלגים, שנשארו עימם בעורף, מפאת העובדה שלא יכלו לאחוז בנשק, לא היו תלונות. כל עוד היו תורים והייתה אספקת מזון, דיים! וגם להם הייתה שיטה. בכל פעם שנפל פגז, הם רצו לעבר נקודות החלוקה כדי לאסוף את המצרכים.

מניסיונם הם ידעו, שלאויב דרושה כחצי שעה עד לטעינת הפגז הבא, ובזמן זה הם היו חייבים לעמוד במשימתם ולחזור הביתה בשלום. מקץ שבועות וחודשים, הסתיימה מלחמת הקוממיות. הדרך בואכה ממרכז הארץ ירושליימה נפרצה, ועימה שבה אספקת המזון הסדירה לעיר. גם יוסף שב הביתה, לחיק רעייתו האוהבת ריינה ובנו ציון, שכבר עבר משלב הזחילה לשלב הריצה. עקב הצטיינותו בקרבות, התבקש יוסף להמשיך ולשרת בצבא הקבע. יוסף נעתר לבקשת מפקדיו והמשפחה קיבלה דירת חדר וחצי נאה בסמוך למחנה "שנלר" בו שירת. השנים חלפו, יוסף עלה בסולם הדרגות, מצבה הכלכלי של המשפחה הצעירה השתפר ולבן ציון הגדול נוספו שני אחים ואחות. בתחילת שנות השישים, כשנה לאחר שנולדתי אני, בן הזקונים, קיבל אבי תפקיד בבסיס אספקה ומזון ב"סרפנד", ולימים "צריפין", שבמרכז הארץ. וכך, אספה המשפחה את פקלאותיה ועברה להתגורר בבסיס החדש בו שירת אבי. היינו לבני המשפחה הראשונים (והאחרונים...) שהעזו "לבגוד" בכור מחצבתם, ירושלים, ולעזוב אותה לטובת עיר אחרת. כשהגיע אבי לסרפנד, כבר היו רשומים ביומנו מספר לא מבוטל של זוגות שהכירו ונישאו בזכותו, ויצא שמעו למרחוק, כמזווג זיווגים שניחן בטביעת-עין יוצאת דופן.

כשכמעט מלאה שנה לשירותו בבסיס החדש, ניגש אליו יום אחד הטבח הראשי, אלכס, כשכולו חרדת קודש, ובפיו תחינה. "אני ואתה חברים טובים, מיום שהגעת לכאן", אמר אלכס והמשיך: "כבר הספקת להכיר אותי ולהיווכח כי בנוסף לכישוריי בתחום הקולינארי, אני גם בחור משכיל ונוח לבריות. אבל בגלל השעות הרבות שאני מקדיש לעבודתי ובגלל שזה לא מכבר עליתי בגפי מרומניה, אני סובל מחוסר ביטחון בכל מה שקשור לבנות המין השני. עוד מספר חודשים אחצה את שנתי השלושים, ובגילי המופלג, מתקשה אני למצוא בת זוג, איתה אוכל להגשים את חלום חיי, להקים משפחה בישראל". אבי האזין בקשב רב, והדברים שיצאו מפיו של אלכס, מתובלים במבטא מזרח אירופאי כבד, נכנסו עמוק ללבו ה"סמך-טיתי".  

הוא לא הבטיח לאלכס דבר, רק ביקש ממנו להתאזר בסבלנות. עוד באותו הערב, שם אבי פעמיו מזרחה, לעיר הולדתו, שם נפגש עם כמה ממכריו הוותיקים והטובים, סיפר להם על ידידו אלכס, הפליג בשבחו ותיאר בפניהם באריכות את ארוחות הגורמה אותן הוא מכין לחיילי הבסיס. כך עבר מחבר לחבר, עד שהגיע למואיז, שהיה צעיר ממנו בשנה וחצי. "דינה", מלמל מואיז מתחת לשפמו הדק, המגולח למשעי, "דינה תתאים לידידך אלכס כמו כפפה ליד", חזר ואמר מספר פעמים ב"לדינו" בניחוח ירושלמי. "ומה מעלותיה של דינה זו שעליה אתה מספר?", שאל אבי באותה לדינו. "דינה היא קרובת משפחה של סלומון, השמש של בית הכנסת שלנו. היא בחורה נאה, טובת-לב וצנועה, שמפאת לימודיה דחתה את כל מחזריה. עתה, משסיימה את הלימודים והחלה לעבוד כגננת, היא בשלה ומוכנה להיכנס מתחת לחופה". שמח וטוב לב הגיע למחרת אבי למטבח הבסיס, כשהבשורה הטובה בפיו. פניו של אלכס קרנו מאושר.

כמובן שתיכף ומייד, עוד בטרם ראה את המיועדת, נתן את הסכמתו לשידוך החלומי. "אם כן, מנוי וגמור", אמר אבי, "ביום שלישי יש לשנינו יום חופשי, אקבע עם חברי מואיז והוא ייקח אותנו למשפחתה של דינה". "לא, לא!" ענה במפתיע אלכס, והמשיך: "חיכיתי שלושים שנים, יש לי סבלנות לחכות עוד שבוע ימים. אתה, יוסף, אומנם מכיר אותי מעבודתי בבסיס, אך זו היכרות שטחית בלבד... אין מה לדבר על מואיז ידידך, שאינו מכיר אותי כלל! אז כיצד זה תוכלו להמליץ עליי בפני משפחתה של דינה? כדאי, שלפני שאנחנו נפגשים עם משפחת הכלה, תשמעו מה יש לאלברט, בעל המכולת שלי, שמכיר אותי מהיום הראשון שעליתי ארצה, לומר עלי". "יהא כרצונך!" השיב אבי והוסיף: "אם כך, אקבע עם מואיז שביום שלישי הקרוב יגיע לעיר מגוריך, רמת גן, שם ניפגש עם אלברט המכולתניק שלך". ואכן, כך היה. ביום הנקוב, בשעת צהריים שקטה, הגיעו השלושה למכולת של אלברט.

אלכס הסביר מבעוד מועד לאלברט במה דברים אמורים, וזה מיהר ללחוץ את ידיהם בחום, תוך כדי שהוא מפליג בשבחים על הלקוח שעלה זה לא מכבר מרומניה לארץ הקודש. "לא, לא! זו לא חוכמה לדבר בשבחי בפניי", פסק אלכס נחרצות, "...אני אצא מהחנות לשעה קלה, ואתם תשמעו מאלברט כל מה שיש לו בלבו עליי, מטוב ועד רע". ואכן, מייד לאחר שסיים לדבר, קם אלכס ויצא מפתח החנות. לאחר דקה ארוכה נעלמה דמותו בקצה האופק. בחנות השתררה דממה מביכה. היה זה יום חם במיוחד. אלברט היה הראשון ששבר את הקרח. הוא מזג גזוז צונן לתוך שלוש כוסות מתכת גדולות, אותן שמר כמזכרת מימי המנדט הבריטי.

"אבלה אספניול?" – אתם מדברים לדינו?, שאל את השניים בלדינו עם מבטא תורכי כבד. "סי,סי, אבלה" – כן, כן, מדברים, ענו סימולטאנית השניים, תוך שהם עושים אוזניהם כאפרכסת, מסוקרנים לשמוע כל מילה שתצא מפיו של האיש עב הכרס, ששפם אדיר עיטר את שפתו העליונה. אלברט לקח לגימה ארוכה מן הגזוז, הוציא מטפחת מרופטת מכיסו האחורי וניגב באמצעותה את אגלי הזיעה שניגרו על מצחו. הוא הצית לעצמו בניחותא סיגריה "סילון", או שמא הייתה זו "אסקוט" ולאחר הפסקה ארוכה, שבעיניהם דמתה לנצח, פתח את פיו והחל לדבר בלדינו שוטפת: "ק-מ-צ-ן" משך אלברט את המילה כמו שדר רדיו שמתאר למאזיניו את הגול היפה ביותר שראה בימי חייו.

"האיש הזה הוא הקמצן הכי גדול בעולם! תתרחקו ממנו ותרחיקו ממנו את כל מכריכם! עד שהוא מוציא את הגרוש מהכיס, הוא מוציא לבן אדם את הנשמה. קמצן ועקשן. עקשן כמו פרד! אם החליט משהו, לעולם לא ישנה את דעתו, גם אם תוכח טעותו מעל לכל ספק. קמצן, עקשן ו- וכחן! לא משנה מה שתגיד לו, תמיד יאמר לך את ההיפך הגמור, רק כדי להתווכח ולהכעיס. והכי גרוע, רוע הלב שלו! רק בשבוע שעבר ראיתי איך בעט בחתול וכמעט הרג אותו, ככה סתם, /*-מתוך שעמום! עשו טובה לעצמכם ולבחורה המסכנה ותרחיקו אותה ממנו, רחוק ככל האפשר. זהו, אני את שלי אמרתי, עכשיו תחליטו אתם בעצמכם". מואיז ואבי נותרו תקועים בכיסאותיהם, אחוזי הלם. דבריו של בעל המכולת הכו בהם, כמי שהכה בו ברק, בעל עוצמה גדולה במיוחד. שעה ארוכה נותרו לשבת, כשאין בכוחם להוציא מילה מהפה, עד שלפתע חזר והופיע אלכס בפתח החנות.

 לרגע קיוו, שלעולם לא ישוב, כדי שלא יאלצו להתמודד עם אכזבתו. בסתר לבם התפללו, שאולי ברגעים אלה ממש, הוא נפגש עם אהבת חייו, וכל עניין השידוך לדינה ירד בפתאומיות מהפרק. ממש באותה הפתאומיות בה התרחש... "נו", קרא לעברם הבחור בקול חזק ובוטח, "עכשיו אתם יודעים בדיוק מי זה אלכס!!!". לרגע, הייתה דממה בחדר. אבי היה הראשון שהצליח להתעשת: "כן, כן, שמענו עליך המון דברים טובים"... "כן, יופי של דברים", הוסיף אחריו מואיז, שבאותו רגע תהה אבי מה לבן יותר, פניו החיוורות או בקבוקי החלב שהניחה לקוחה עבת-בשר על הדלפק של אלברט.

"יופי! עכשיו אפשר להיפגש עם משפחתה של דינה", הוסיף אלכס באותו קול בוטח, שבאותם רגעים דמה יותר לקול של צבר מחוספס ומלא חוצפה, שונה בהרבה מקולו הרגיל, המהוסס, הצבוע במבטא רומני כבד. בכל אותו לילה, לא חדל אבי להתהפך במיטתו. לא עלה בידיו לעצום את עיניו ולו גם לרגע. כיצד אבשר לאלכס את הבשורה האיומה, הרהר? היאך אוכל להשבית את שמחתו? מעולם לא ראיתי את פניו קורנות כפי שקרנו בימים האחרונים. איזו זכות יש לי לכבות את זיו פניו? בכל אותו ליל- שימורים לא ישן אבי. רק חיכה לרגע בו יעלה השחר. עם אור ראשון, קם, רחץ את ידיו ואת פניו וכהרגלו מימים ימימה, הניח תפילין ובירך את ברכות השחר. משסיים את תפילתו, ניגש לשולחן הכתיבה הקטן שבקצה חדרו, הוציא את נייר המכתבים שלו ולאור העששית החלוש החל לכתוב: "למואיז, ידידי היקר, השלום והברכה! מזה עשרים שנים שאני מזווג זיווגים. עשרים ושישה זוגות נכנסו בזכותי מתחת לחופה, וכולם חיים יחד באושר עד עצם היום הזה. תמיד סמכתי רק על חושיי, ואף פעם הם לא אכזבו אותי. גם הפעם, למרות דבריו הקשים של מיסייה אלברט, אני משוכנע שהשידוך בין דינה לאלכס יצליח.

ייתכן, שסכסוך אישי בין השניים, או משקעי עבר, הם שגרמו לאלברט להגיד את שאמר בעידנה ד'ריתחה... בכל מקרה, נראה לי שאין לנו זכות להחליט עבור השניים, שהביעו רצון עז להיפגש. יכירו אחד את השני ויחליטו בעצמם את שיחליטו. לעניות דעתי, ראוי במקרה זה שנתיר את גורלם בידיהם. שלך, בידידות, יוסף". בהגיעו לבסיס, השליך אבי את מעטפה לתיבת הדואר שבכניסה. "יוסף, יוסף", שמע מישהו קורא בקול. כשהסתובב ראה את אלכס רץ לעברו, פניו קורנות, כהרגלן בימים האחרונים. כמו תמיד, לפת בחוזקה אלכס את ידו המושטת של אבי, אלא שהפעם הוסיף ללחיצה נשיקה ארוכה ואמר לו: "יוסף, אתה המלאך הגואל שלי! מתי כבר אוכל להיפגש עם משפחתה של דינה?". "כרגע אימה קצת חולה", שיקר אבי, "בעוד מספר ימים, לכשתבריא ותשוב לאיתנה, נוכל לנסוע לירושלים". "יש לי סבלנות" ענה אלכס והוסיף: "חיכיתי שלושים שנים, אחכה עוד שלושה שבועות". הימים נקפו באיטיות מרגיזה. כעבור פחות משבוע, כשנכנס אבי הביתה אחרי עוד יום עבודה מפרך, הושיטה לו אמי מכתב. "הדוור הגיע במיוחד. זה דואר 'אקספרס', קרה משהו?", שאלה. אוזניו של אבי היו אטומות באותם רגעים. הוא לא שמע את שאלת אמי וממילא גם לא השיב לה. בסקרנות רבה פתח את המכתב, בו היו כתובים מספר משפטים לקוניים: "יוסף ידידי, שלום רב! גם אני חשבתי רבות בעניין. לצערי, לא הגעתי למסקנה חד- משמעית, אך לאור ניסיונך הרב ולאור הצלחותיך בעבר, אכבד כל החלטה אליה תגיע. דרישת שלום חמה לריינה ולילדים. בידידות, מואיז".

 מי שלא ראה את זיו פניו של אלכס ביום חתונתו לדינה, לא ראה שמחת חתן בחתונתו מימיו. ה"מיץ-פז" נשפך שם כמים. במיטב כספו רכש אלכס כרטיסי טיסה להוריו ולשתי אחיותיו הצעירות, כדי שיוכלו להיות שותפים בשמחתו, ביום הגדול בחייו. "זו הוכחה חותכת לכך שלדבריו של אלברט לא היה כל שחר", אמר אבי למואיז שישב לצדו, תוך שהם משיקים כוס בירה לבנה נוספת. "היעלה על הדעת, שאדם קמצן יוציא כל כך הרבה כסף מכיסו רק כדי שהוריו יחגגו איתו ביום חתונתו?". "לו יהי, לו יהי!", החרה-החזיק אחריו מואיז, והוסיף: " קשה לשון הרע משפיכות דמים, מגילוי עריות ומעבודה זרה!". עשרים ושש חתונות בעשרים שנות "פעילות", זה היה הרקורד של אבי, עליו השלום, עד לחתונתם של דינה ואלכס. עשרים ושש חתונות, חמישים ושניים בני אדם מאושרים, עשרות צאצאים והרבה שמחה ששרתה במעונותיהם. אלכס ודינה היו הזוג העשרים ושביעי. קצת יותר משבוע לאחר חתונתם של דינה ואלכס, בשעת ערב מאוחרת, הקישה בפעם הראשונה דינה על דלת ביתנו. אני הייתי באותה עת מכורבל בסדין המפוספס שלי, עומד להירדם בכל רגע, חושב איזה תירוץ אמציא מחר לרענן, המורה שלי לחשבון, אם יגלה שלא הכנתי את שיעורי הבית שהטיל עלינו.

לעולם לא אשכח את קול הבוכים של דינה, בו התחננה בפני אבי שיציל אותה מעונשו של אלכס: "דוד יוסף, אני לא יכולה יותר, תציל אותי, תחזיר אותי לירושלים, אל בית הוריי. גיהינום טוב יותר משהייה במחיצתו. הוא השטן בהתגלמותו". אלה הם רק חלק מהביטויים שהבנתי ואשר אותם אני זוכר. מאז אותו ביקור, הצליח אבי "להשלים" ביניהם מספר פעמים. בכל פעם אלכס היה מבטיח שזו "הפעם האחרונה" ודינה הייתה מתרצה, בעזרת דברי הנועם של אבי, כמובן. לאחר כעשרים שנים של מריבות ואיבה, שני ילדים מקסימים, שני גירושים קשים ופעם אחת בה נישאו בשנית, נפרדו דרכיהם של דינה ואלכס לנצח.

לאחר גירושיה, לא הסכימה דינה בשום אופן ליצור קשר עם בני המין השני. היא חיה במרירות ובעצב, על הסבל שעברה ועל הנעורים שאיבדה, מספר שנים נוספות. עד שבערב קיץ אחד, לבה, שלא עמד יותר בצער, עצר מלכת. מאותו ערב בו התדפקה דינה על דלת ביתנו, ועד לרגע בו נפח אבי את נשמתו והחזירה לבוראו, במשך עשרים ושבע שנים, הוא שידך בסך הכול בין שני זוגות. למרות רצונו העז לקיים את המצווה, שהייתה בעיניו החשובה מכולן, הוא איבד לחלוטין את החוש המופלא, את היכולת ואת הביטחון שהיו מנת חלקו, עד לשידוך המר והנמהר של דינה לאלכס. הוא נזהר, זהר היטב, מכל צירוף בין איש לאישה, שלא נראה לו זיווג משמיים ממש, וכאלה, כידוע, יש רק מתי מעט.

הערה: הרושם יורם גבאי שלח את הסיפור אשר שובץ באתר ב - כז', אדר,א', תשס"ח. 4.3.08.