משפחת עצבה

על פי הסיפורים שרווחו במשפחתי ועל פי מסמכים ועדויות הרי אבותיי מצד אבי הגיעו מתימן בערך בשנת 1882. רבים מייחסים סיפור עלייה זה לעליית בתמ"ר. משום הפסוק בשיר השירים בו נאמר "אמרתי אעלה בתמר". ושנת תרמ"ב היא 1882 הייתה עבור אבותיי כציווי ורמז שיפה שנה זו לעלייה ובכן ארזו מטלטליהם ועלו לארץ ישראל.
 

העלייה לארץ ישראל באותם שנים הייתה מסע שכולו סבל וייסורים ומספרים שכחמישים אחוז מהעולים מתו ממחלות ורעב בדרך. ובסופו של דבר כאשר הגיעו לארץ, משאת נפשם הייתה ירושלים וכאשר הגיעו לארץ סבלו מקבלת פנים לא אוהדת בלשון המעטה. היישוב האשכנזי לא הכיר בהם כיהודים וכך גם ועד העדה הספרדי. בל נשכח שבאותה תקופה שלט בארץ שלטון "החלוקה" וכל תוספת יהודים הייתה מעמיסה על הקופה המדולדלת גם כך.
 

יהודי תימן הראשונים מצאו מקלט במערות בכפר השילוח ורק לאחר מכן בעזרת נדבנים ביישוב זכו לקורת גג. סבי המנוח רבי שמואל עצבה היה יהודי ירא שמים, סתת במקצועו. כשמונים שנה היה מסתת את אבניה של ירושלים ונוטל חלק בבניינה.

אני עצמי נולדתי בשכונת יגיע כפיים בה התגוררנו כל בני הבית סבא, סבתא ההורים והילדים. לאחר מכן קצת לפני מלחמת השחרור עברנו לגור בשכונת בית וגן. שכונה קסומה שכולה גנים, שדות ומרחבי טבע ירוק ומשכר.

נדמה לי שמצד שני שכונת בית וגן הייתה אחת השכונות התעשייתיות ביותר בארץ באותן שנים. מאפיית אנג'ל, בית החרושת לתרופות טבע, מפעל גפרורי "נור", בית חרושת לבסקויטים וינברג, בית חרושת "סידיס" לסוכריות, מפעלי שיש ובודאי שכחתי להזכיר עוד כמה.

משכונת בית וגן עברנו לגור ברחוב מחלקי המים בבית משותף עם משפחה חסידית מחסידי ברסלב. כשאני אומר בית משותף אני מתכוון לאותה כניסה לבית, הול ושירותים משותפים. אין צורך לציים שביום שישי היו ריחות המטבח האשכנזי והתימני מכים בחריפות ובמתיקות זה בזה.

 

מצד אמי אדל אני נמנה על בני משפחת עדי, יהודים צפתים שומרי מסורת שהגיעו אליה עם עליית המוגרבים וקבעו ביתם בצמוד לבית כנסת האר"י. בני משפחתי עסקו ברוכלות באותן שנים וחלק מהם היו מגבני גבינות. עד היום אני מתגעגע לטעם המתוק חמוץ וחריף כאחד של חלות הגבינה הצפתית.

 בשל המצב הכלכלי הקשה מהגרים בני משפחתי מצפת לירושלים ומוצאים ביתם בשכונת הפחים בירושלים.השכונה קטנה וחוצה אותה אחד הרחובות הצרים ביותר בירושלים הוא רחוב ביבאס. אני זוכר את השמחות והריקודים שנעשו בבית הסבתא בשכונת הפחים כש"הקייטרינג" של הכיבוד אורגן על ידי הדודות והשכנות. הכל היה פשוט, עני ושמח.

לימים כשהתחלנו לתהות וללמוד על מקורות המשפחה גילינו ענפים רבים הקשורים למשפחתינו ולאחרונה אף נוצרו קשרים לאחר שנים רבות של ניתוק עם קרובים רחוקים בארצות הברית, דרום אפריקה ולמרבה הפלא גם בארץ.

 

חלק גדול מסיפור המשפחה תועד על ידי אחותי רות מרום ויצא לאור בהוצאה פרטית כספר המשפחה ובו תיאורים רבים וצילומים ומסמכים המביאים את סיפור המשפחה בצורה מפורטת יותר.

 

הנה כי כן במבט מרחוק אבותיי חלמו על ארץ ישראל, נכספו אליה ועלו אליה מתוך כיספים ואהבת הארץ. גם מקומות מגוריהם הראשונים, צפת וירושלים מביאים עמם חיבור חזק ואוהב לארצנו הקטנטונת.

 אני עצמי התחלתי לימודי אצל המורי בחדר התימני ברחוב חיי אדם בירושלים. לאחר מכן לימודים בבית הספר בית הכרם, ולימים סיום לימודי מוסמך בפולקלור באוניברסיטה העברית בירושלים.
שנים רבות עיסוקי הוא סביב הסיפור, הן ברדיו ובתיאטרון וכמובן באתר סיפורים זה.ראה קישור לכתבה שפורסמה בעיתון:

 http://www.mnews.co.il/article_focus.asp?article_id=2937

 

הערה: במשך הזמן יתווספו פרטים נוספים.