|
אם תשאל מהם שורשי אתקשה בתשובתי, שכן אימי – חביבה - נולדה בצפת ובגיל חצי שנה עברה עם סבי וסבתי לראש-פינה, שם גדלה, בגרה ונישאה לאבי.
סבי - חיים כרסנטי, נולד וגדל בצפת, בן לאב שנולד באותה עיר, נכד לסב, ואינני יודע עוד כמה דורות כולם נולדו חיו ונפטרו בעיר המקובלים. כאשר המקור עלה מצפון אפריקה.
אם סבי התגוררה אמנם בצפת, אך נולדה ברומניה או בפולין.
סבתי יוכבד כרסנטי לבית חזן, נולדה בצפת להורים שאף הם נולדו שם והם עצמם נולדו להורים שהגיעו מלבנון.
לסבי ולסבתי נולדו שבעה ילדים, . נראה שהשילוב בין סבא חזק אופי, איש עקרונות, יהודי שומר מצוות ואף לוקח חלק פעיל בחיי הדת שבראש-פינה לבין סבתי אצילת הנפש, עדינה, עם זאת עקרת בית למופת ותפארת המשפחה. – הוליד דור הראוי להקרא ''מלח הארץ''.
לאחר שנולדה אימי – הבכורה בילדים לבית כרסנטי – הצבא התורכי אשר שלט אז בארץ, חפץ לגייס את סבי. נראה שלצורך עבודות כפייה. מחמת האוכל שמן הסתם לא היה כשר ומחלת הטיפוס שפשטה אז בין החיילים התורכים, סבי נמלט לאי קורסיקה ושהה שם בארבע שנים, עד שהצבא התורכי הובס בידי הבריטים והוקם שלטון המנדט הבריטי. או, אז סבי חזר למשפחתו ולזוג נולדו כאמור עוד ששה ילדים.
אחזור עוד למשפחת כרסנטי, אך לפני כן אסקור שורשיי מצד אבי;
אבי – אברהם בן רבקה-לאה ושרגא פיבישביץ (לימים החליף אבי את שם המשפחה לשביט) - נולד בעיירה בשם לובץ' בביאלורוס (רוסיה הלבנה). נראה שהמשפחה חיה שם דורות רבים. השלטון באותו אזור התחלף יותר מפעם אחת, בין רוסי לפולני. על אף זאת התושבים שמרו היטב על יהדותם, והכמיהה לארץ ישראל.
סבו של אבי – מיכאל אשר על שמו אני קרוי, שירת כשוטר רוסי. לעומתו אבי היה פרש בחיל הפרשים הפולני.
כאשר אבי שהיה חבר בתנועת החלוץ – הודיע להוריו שבכוונתו לעלות לארץ ישראל , אמו התקשתה לקבל את העובדה שבנה הבכור יעזוב ומי יודע אם תוכל לשוב ולראותו.
היא טענה בפניו שהוא הולך לארץ שיש בה רק ביצות ובדואים. אבי היה נחוש בדעתו וקיווה שיבוא יום וכל משפחתו תעלה בעקבותיו.
בפעם האחרונה כשאבי ראה את אמו זה היה כאשר הוא עלה לרכבת בדרכו ארצה והאם משתטחת על מסילת הברזל וממררת בבכי.
עודני זוכר גלויה אשר שלחה סבתי מרוסיה הלבנה ובו ברכה בכתב יד מסודר ונאה ובשפה האידיש – על הולדתי. שנים רבות גלויה זו נשמרה בביתנו אך משום מה אבדה לבסוף. בין היתר סבתי ציינה בגלויה שהא אינה יכולה לספר הכל ''על מנת שהדודה לא תכעס'' ואבא הבין שהכוונה לרוסים ששוב שלטו באזור ושהמצב לא כל כך טוב.
בעקבות אבי, עלו לארץ גם אחיו גרשון, אחותו פועה (פאייה) ואחותו איילה (הינדה).
אם אינני טועה, אבי היה אחד מתשעה ילדים במשפחה. אינני זוכר את כל השמות, אך זכור לי שבין יתר אחיו הקטנים שנשארו מאחור היו אחיותיו דבורלה, פייגלה וזלטקה.
כאשר היטלר ימ''ש עלה לשלטון והחלה השמדת יהודי אירופה, הוקם גטו ליד העיירה ושם לפי תיעוד המצוי ביד-ושם – נספתה סבתי ואחת הבנות שהייתה בגיל העשרה נורתה בגבה בעת ניסיון בריחה מרודפיה הנאצים. על גורלם של שאר בני המשפחה, כולל סבים ודודים, לא ידוע במדויק, אלה שבמפגשים שנתיים של ניצולים אשר נערכים בתל-אביב מידי שנה – סופר שרבים מתושבי העיירה רוכזו בתוך מתבן, דלתותיו ננעלו והוא הועלה באש.
בזמן המלחמה הנוראה ההיא, אבי קיבל הודעה ובה נאמר שכל גדוד הפרשים הפולני בו שירת, ניספה בנסותו לעצור את הטנקים הגרמנים הפולשים.
נשוב להורי;
כאשר אבי עלה לארץ, מיד התנדב לארגון ''השומר''. לאור ניסיונו הצבאי בארץ מוצאו, הוא נתקבל בברכה ונשלח להצטרף לחברים אחרים בראש-פינה.
שם הוא הכיר את אימי ונשאה לאישה. עם השנים נולדו להם שלושה ילדים; אחי הבכור שרגא, אנוכי השני והאחרונה החביבה אחותי רבקה. בהיעדר מגורים אחרים עבור הזוג ובשל פעילותו של אבי, אופשר להם לגור בכיתת בית-ספר במשמר הירדן וזאת בשעות שמחוץ לשעות הלימודים. מידי בוקר היה עליהם לסדר את הכיתה, להכינה עבור התלמידים ולצאת עד שהתלמידים יעזבו את בית הספר.
באחד הימים היה על הוריי לנסוע לתל-אביב. הם נשארו ללון שם, אולי אצל אחותו ברמת-גן וכאשר סיימו ענייניהם שם וחזרו למשמר הירדן, נדהמו לגלות שבינתיים הצבא הסורי שכלל טנקים, גלש מרמת-הגולן, חצה את הירדן, החריב את הישוב עד היסוד והרג את תושביו.
כיום, ליד תחנת הגבול ''משמר הירדן'', כמה עשרות מטרים לפני גשר ''בנות יעקב'' ניתן לראות את חורבות הישוב הקטן וכן אנדרטה ועליה רשומים שמות הנופלים.
אבי הועבר לכפר תבור ושם המשיך לשרת כאיש השומר ולאחר מכן כאיש חיל הנוטרים.
לאחר שנים אחדות עברנו למרחביה ומשם, מאוחר יותר לקרית-עמל – כיום חלק מקרית-טבעון.
אח אימי – שמואל, היה איש הפלמ''ח. באחד הלילות, כאשר הגיעה בחשאי אונית מעפילים מרומניה, דודי שמואל עם חבריו מיהרו לחוף, ירדו למים ונשאו בידיהם את המעפילים והבריחו אותם אל פנים הארץ מחמת עינם הפקוחה של הבריטים. שמואל נשא על כפיו את המעפילה עליזה, נשאה לאישה והקימו בית ומשפחה לתפארת. את פרנסתו מצא בעבודת האדמה והיה חקלאי עד סוף ימיו.
אחותה השנייה של אמי – מלכה – נשאה לשמעון, איש כפר-תבור וחקלאי בכל רמ''ח אבריו, אחד מאותם ששזורים במעש של ארץ ישראל היפה. אף בהיותו כבר סב לנכדים רבים, לא המיר את הטרקטור בכורסא נוחה.
אחותם מרים הכירה מהנדס יהודי בשם דן גולדברג ששירת כקצין בצבא הבריטי. כשסבי שמע על הקשר הנרקם ביניהם, סבר שהמדובר בגוי והמתין לו מאחורי הדלת כשגרזן בידו. הסוף כמובן היה טוב, הזוג נישא כדת משה וישראל והקים משפחה לתפארת. לימים זכה דן בתואר פרופסור.
אחותם לבנונה הכירה איש סניף ביתר בראש-פינה ונישאה לו. האיש הוא מרסל טוביאס האגדי אשר דומה שכל מי שמכיר את גיבורי האומה או שירת בצבא באותם ימים, יודע במי המדובר וכל מילה נוספת מיותרת.
אחריהם בתור היה האח דודי אהרון שהתאהב בבת-המושבה – שרה אשר בעלה נפל בניסיון פריצה לירושלים הנצורה והותירה עם פעוט יפהפה – יוסי. שרה ואהרון הולידו עוד שלושה בנים וביחד היו להם ארבעה בנים כולם גברים שבגברים. לדאבון לב, בנם יהודה (יודל'ה) כרסנטי נפל במלחמת יום הכיפורים, כאשר קומץ טנקים 'סדירניקים' ניסו לבלום את גלי השריון הסורי שעטו עליהם וכוחות המילואים שלנו טרם הספיקו להגיע.
הקטן באחים – נתן – נשא אף הוא אישה - קלרה - שעלתה מרומניה והקימו בית ומשפחה המפארת את שושלת היוחסין. הדוד נתן מתפרנס עתה בעיקר מחקלאות.
גרשון אחיו של אבי, ישב בראשון-לציון ונשא לאישה את נעמי. אחותו פועה נישאה לאליעזר ורוב ימיהם היו חברי קבוץ עין המפרץ. איילה נישאה ליצחק וקבעו מושבם ברמת-גן. כולם הולידו בנים ובנות המשולבים היטב בתוכנו – עם ישראל.
אני הכותב נשוי לאישה שהוריה נולדו בעיראק, יש לנו בן אחד הנשוי לעולה מאוקראינה ולהם שתי בנות ובן הלו הם נכדיי האהובים; ניסן, מיכל ונדב.
ועתה אמור; האם אין כל אלה הוכחה חותכת שכולנו – מכל הגלויות ומכל התפוצות למעשה עם אחד ההולך ומתגבש במדינתו ישראל שהיא בית לנו ולאחינו בכל אשר הם?
בל נשכח זאת!
החומר נשלח על ידי המספר והמתעד מיכאל שביט. סיפור המשפחה שובץ באתר ב -יז', אלול, תשס"ח. 17.9.09.
הערה: כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.
|