משפחת כהן זיידה מצפת

 את הסיפור תולדות משפחת כהן זיידה כתב אבי ז"ל, איזק כהן זיידה שהיה יליד צפת, דור חמישי בעיר. אני ערכתי והוספתי שינויים קוסמטיים קלים אך השתדלתי להשאיר את הסיפורים, כמו שנכתבו על ידו. "הסיפור התחיל ב- 1840 כשרבי יצחק אהרון הכהן הגיע לצפת מליטא. בגיל קרוב לגבורות עלה לארץ כדי למות ולהיקבר ליד קברות הצדיקים בצפת. מעט ממון היה בידו ונמצאה בתולה בגיל ארבעים שניאותה לדאוג לצרכיו. לאחר זמן נישאה לו. כעבור שנה ילדה שלישיה. שניים מן התינוקות מתו תוך שבוע והשלישי נקרה בשם משה זיידה (סבא ביידיש) כסגולה לאריכות ימים.

כמצופה נתייתם הנער משה כהן זיידה מאביו בגיל צעיר ומשעמד על דעתו, סרב להסתגר בישיבה וללמוד (כמנהג הקהילה האשכנזית, אליה השתייך). ליבו נמשך למדרון, לרחוב הספרדים, לשכונת ה'מוקרים'. המוקרים היו מוליכי פרידות המובילים מטענים מעי ר לעיר, הם היו יוצאי מרוקו, בעלי גוף, גאים. ראוי לציין שלא היו מוקרים ערבים. הובלת דואר וכספים חייבו אמון מוחלט ולא היה מקום להשתמש בשרותיו של מי שאינו מבני ברית. הם גרו מעל בית הקברות העתיק של צפת. שכונתם הייתה שורה של בתים הבנויים בתוך ההר, קומת הקרקע של הבתים הייתה אורווה מרוצפת אבן גלילית קשה ובה אבוסים בנויים אבן. בקומה השניה מעל האורווה גרו בעלי הפרדות. הכניסה לבית עברה דרך האורווה, החצר הייתה מוקפת חומת אבן גבוהה. הנער משה נמשך לפרידות ולבעלי החיים שבחצרות המוקרים ובילה את ימיו ביניהם. משבגר נשא לאישה את שמוחה, בת אחד המוקרים, והצטרף למקצוע . שמוחה ילדה לו ילדים רבים, מהם נותרו בחיים חמישה וכולם דיברו ערבית (שפת אימם) ויידיש (שפת אביהם). כולם גדלו ונהיו לנהגי פרידות. צפת כעיר, גדלה והייתה זקוקה לתחבורה מסודרת וזו סופקה לה באמצעות הפרידות של המוקרים שבמשך הזמן גם החלו להוביל דואר וכספים מביירות לצפת ולירושלים. רשמית השתייך ר' משה לעדה האשכנזית. כספי החלוקה המגיעים לו היו נמסרים כסדרם, פחדו לקפחו. חברתית, נידו אותו האשכנזים והוא עבר להתפלל בבית הכנסת של המוגרבים.

אחד מבניו של ר' משה כהן זיידה היה סבי יצחק (בביתו גדלתי). לסבתי קראו מרים. מעולם לא למדה קרוא וכתוב. לימים ניהלה את כל המשק. כל הכספים היו בידיה ועל פיה יישק דבר. מלחמת העולם הראשונה מנחיתה מכה איומה על עסקי המשפחה. הפרדות מוחרמות לצבא הטורקי וכל הגברים נקראים להתגייס. רובם ברחו, סבי יצחק שהיה אז אב לשני בנים, מחליט להתגייס. הטורקים לקחו את בני הארץ להלחם בטורקיה כדי שלא יוכלו לערוק, סבא יצחק השתתף בקרבות גליפולי ומשנגמרה המלחמה חזר ברגל לצפת. במשך המלחמה נשארה סבתא מרים בצפת עם שני גורי אדם בני 9-10 ועליה פרנסתם. ימי רעב היו אותם ימים בצפת ואנשים גוועו ברחובות בחפשם פת לחם. סבתא מרים קושרת קשרים עם סוחר תבואה ערבי, לוקחת ממנו דורה, יורדת לוואדי לטחון בטחנת המים ואופה עוגות, מצות, ומוכרת בשוק ומזה התפרנסה, היא והילדים כל זמן המלחמה. לזות שפתיים אומרת שהיחסים עם הערבי לא היו עסקיים גרידא. יום אחד נכנס דודה של סבתא להטיף לה מוסר וסיים דבריו בסטירה מצלצלת. לא הספיק להשיב ידו וכבר פגעה בראשו "סורמייה" היא הנעל הגלילית הכבדה מסומרת הסוליות, ולאחריה עוד אחת ועוד אחת. פנה לברוח, רדפו אחריו שני הילדים באבנים עד לבית הקברות ולא הניחו לו עד אשר זב הדם מראשו הפצוע. מאז לא העיז איש לאמר מילה רעה בגנותה.

נגמרה המלחמה, נכנסו האנגלים לארץ. סדר חדש, משטר אחר. חידשו האחים לבית כהן זיידה את המשק. נקנו פרדות מעודפי הצבא הבריטי ושוב החלו להלך בדרכי הגליל. נראה היה שחזרו ימים לקדמותם, אלא שגזירה יצאה מהשלטון "אסור להוביל דואר" והרי הדואר היה עיקר ההכנסה, שמשקלו מועט ושכרו יחסית מרובה, ומה שחמור מכל, נאסר לשאת נשק. הנשק הקלוקל נמסר לשלטונות והמובחר הוחבא בסליקים ובהמשך הועבר ל"הגנה". אבי דוד מספר שבאחת העליות מראש פינה לצפת עצר אותם פטרול הודי (חיילים הודים בשירות הצבא הבריטי) לחפש אם מובילים דואר. המכתבים היו מוטמנים בכד חרס. נטל אבי את הכד בידיו וביקש מאת הקצין הבריטי רשות לקפוץ למעיין למלא מים. מעיין הנמצא כביכול בוואדי. הרשות ניתנה ואבי זינק עם הכד ונעלם בהרים. איסור נשיאת הנשק היה חמור במיוחד כי בטחון בדרכי ההר לא שרר והיו כנופיות שודדים. ב – 1921 עצרו את השיירה בוואדי עמוד כנופייה של ערבים צפתים וגזלו את הפרדות על מטענן. המשטרה הבריטית פתחה בחקירה שנסתיימה ללא תוצאות.

האחים זיהו את השודדים כערבים מהשכונה הכורדית של צפת אולם מפני דרכי שלום טענו באוזני השלטון שלא זיהו איש מהשודדים וכך בא הסוף על ההובלה בפרידות. זו הייתה הפעם הראשונה ואחרונה שנשדדו האחים ורכוש שהיה בידם אבד. הוחלט לחסל את עסקי הפרדות ולעבור לרכב מנועי שהחל להופיע אז בארץ. אבא ודוד משה הוציאו רשיונות נהיגה וקנו מכוניות. סבא וסבתא קנו פרות והפכו את האורוות לרפתות. מאין אמצעי קירור היו חייבים למכור את החלב מיד אחרי החליבה. כל בוקר וערב משנסתיימה החליבה חולק החלב לקליינטים בכדים גדולים של פח כשהמכסה משמש ה"ליטר" למדידה. סבתא ניהלה את חשבונות החלב ואנחנו הילדים עזרנו כל בוקר וערב בחלוקתו.

כאמור מעולם לא למדה סבתא קרוא וכתוב. ביקשה ממני שאלמדנה. ניסינו, לא הלך. המציאה לעצמה סימנים מיוחדים, סימן לקליינט וסימן מיוחד לספרות והייתה רושמת יום ביומו בפנקס קטן. כאשר צריך היה לסכם בסוף החודש ולהגיש חשבון, נעזרה בי ותרגמתי את סיכומיה משפת הסימנים לכתב וספרות מקובלים. גרנו באותם ימים כבר בעיר העילית והבית ברחוב המוקרים שימש רק כרפת ומתבן. כמובן שגרנו בבית אחד עם הסבים וכל המשפחה המורחבת. היינו מתעוררים בארבע בבוקר לחליבה, מדליקים אש, מבשלים קפה של שחרית. כמובן שכל הילדים מתעוררים, איש איש גמר לכתוב את שיעוריו שנדחו מאמש.

פעם אחת גמרו ללגום קפה ויצאו לחלוב. כעבור דקות מספר חזרו בשתיקה, הדליקו שוב את הפרימוס ובישלו פעם שנייה קפה. התדהמה הייתה רבה, כזאת מעולם לא קרה. לשאלותינו, נעננו בגערות. לבסוף נצמדתי לסבי וביקשתי בלחש הסבר: "ראינו אותם" ענה "עברו את הכביש כעדר עיזים". הסבר נוסף היה מיותר. היה ברור לחלוטין ששלושתם ראו רוחות רפאים ואין מה לעשות, אלא לחזור הביתה בכדי לא להפריע לרוחות. למחרת בשעת הצהריים כאשר ישבו ללגום קפה במרכז העיר, סיפר סבא על המחזה הנורא.

"מפקד הנוטרים דאז (בצפת היתה מחלקה של משטרת הישובים העיבריים) ישב ושמע וכמעט נפל על השרפרף מרוב צחוק.  נתכעס סבי ואמר לו: "אמנם ידוע שמהכופרים בעיקר אתה ולעולם אינך מתפלל אבל שלושה אנשים ראינום, האם תכזבנו?" "חלילה" ענה אותו מפקד צעיר, "רק אמור לי, באיזה שעה זה היה?" "בערך בארבע לפנות בוקר" "אמת" ענה מפקד הנוטרים "אז יצאנו עם המחלקה לאש לילה". . .

אבא קנה משאית "ריאו" מעמיס שלושה טון, דודי קנה מונית שברולט מודל 1932. בקיץ הייתה הפרנסה להוביל קייטנים לטיול של יום בגליל. ביקרו בכפר גלעדי, תל-חי, תל אל קאדי ולימים במצודות אוסישקין, דן, דפנה ושאר ישוב שזה עתה עלו על הקרקע. הדוד, אמן הסיפורת היה והסבריו לתיירים טובלו בצ'יזבטים ומעשיות של הזמנים ההם. לאחר מספר נסיעות איתו למדתי על פה כל ההסברים ומשהייתה העבודה רבה, לקחו נהגי טכסי ערבים לאותו מסלול ואותי צרפו לנהג הערבי כמורה דרך. פרנסה כלל לא גרועה לילד בן 10 בתקופת החופש הגדול. זו הייתה פגישתי הראשונה עם הקיבוץ. נהגנו לאכול צהריים בדפנה. התשלום היה בתרומה לקופת קרן קיימת שהייתה תלויה במזכירות. הארוחה דלה הייתה, אלא שלי, כילד הביאו מנה ממטבח הילדים, שכללה גם פרי ועוד תוספת כלשהי. בטוחני שחוויה ראשונית זו של הפגישה עם חיי הקיבוץ היא שהביאה אותי מאוחר יותר להיות חבר קיבוץ. (אבי היה חבר קיבוץ נתיב הל"ה). ,
סיפור זה נשלח אלינו על ידי הרושמת נורית נוי ושובץ באתר ב- יז' שבט, תשס"ח. 27.1.08.