מי אני: מאת מאיר צ'ליק

– הסיפור שאני רוצה לספר הוא סיפור שכולנו מספרים. הוא סיפור של העם היהודי. כשהסבא של כלילה ירה בתותחים והארון של עזרא היה עם המראות. גם הסיפור שלי בא משם פחות או יותר. כאשר מלחמת העולם הראשונה הסתיימה הייתה גם המהפכה ברוסיה וסבי היה אחד מארבעה אחים. שני אחים נשארו מזרחה לנהר הדניסר עם דרכונים אוקראינים, שני אחים נשארו מערבה ל ----   עם דרכונים רומנים, כאשר רומניה פלשה למה שהיום מולדביה או בסרביה. השנים האלה שנשארו מזרחה לא נודע. אחר כך פתאום מצאתי צאצא של אחד מהם. השנים האחרים עם דרכונים התחילו להגיד מה עושים? בשנת 1918 בסוף המלחמה. אחד החליט שהוא עולה לארץ בשנת 31 הוא הגיע לארץ לאשתו היה אח מבוסס בארגנטינה.וכך הוא שלח את הילדים לארגנטינה הראשון היה אבי וכך התגלגל בשנת 21 לארגנטינה. יושבים אח אחד בלי לדעת בארגנטינה ואח אחר בלי לדעת בישראל. בשנת 50 הייתי ילד ראיתי מסלון הבית שלי עומד ארגז ואבי והאחים שלי מביאים ארגז וממלאים אותו קונסרבים ועוד כמה כאלה. האמת היא שלאף אחד לא קשה היום לקנות מצרכים אבל כאשר הארגזים האלה הגיעו לכאן זמן הצנע עם כל הסיפורים. זה היה כנראה משהו גדול. אני הגעתי לארץ כעבור איזה חמש עשרה שנים. קיבלו אותי כפי שהיו מקבלים מלכים.

אבל אני ידעתי שאני באתי מבית אשכנזי מדברים עברית יידיש. פתאום אני רואה שהילד לא נקרא צ'ליק אלא פלד. אז אני שואל את בני הדוד האלה, את הזקן שבחבורה - הכיצד אנחנו צ'ליק ואתם פלד? – זה נורא פשוט, הוא משיב -  כי השם שלנו הוא שם תורכי ובתורכית צ'ליק זה פלדה. עכשיו פתאום אני גם תורכי. אבי ז"ל נקרא שמחה שם יהודי כשר רגיל, אלא שבתעודות הוא מופיע עם השם הלועזי שנתנו לו שם. הרומנים כתבו סימון ואבי הגיע לארגנטינה כסימון צ'ליק. אז הסתובבתי עם הידיעה שאני תורכי, ואני אשכנזי ואני ארגנטינאי ועכשיו ישראלי, עד שב67 התחלנו לטייל בעיר העתיקה ואז באחד הטיולים האלה ברובע הנוצרי על הפטריארך היווני אני  נכנס לרחוב הנוצרים, פונה ימינה ורואה צורף בשם סימון צ'ליק יאן.

אז כבר דברנו קודם על עניין הסיומות. אצל הארמנים העניין הזה הוא עניין גנטי מולד שהוא סוחב מאב לבן. מה זה? לאבי יש פה חנות צורפים כשאני יודע שהוא עוד בארגנטינה. אחרי שנתיים שלוש שנים, אבי עלה לארץ ואני לוקח אותו לראות את החנות של הצורף. כשהגעתי עם אבי לאותו מקום מסתבר שסימון צ'ליק יאן היגר לאמריקה. בינתיים אבי נפטר ובשנות השמונים אני מגיע לניו יורק ואני עובר ברחוב 69 ואני רואה את הקהילה הארמנית בניו יורק. עכשיו אני אדע אם אני ארמני, או תורכי. אבל גם הארמנים היו תורכים עד שטבחו בהם. אני נכנס לקהילה הארמנית, כל אמריקה ממוחשבת חוץ מהקהילה הארמנית בניו יורק. ושעתיים וחצי הפקיד בודק את הכרטיסיות אחת אחרי השניה וצ'ליק יאן איננו.

חזרתי לארץ. כעבור כמה שנים מישהו "נכנס" באוטו שלי ואני צריך פחח. אני נכנס לתלפיות שם את האוטו בתיקון ונעשה קליינט שלו. אתם יודעים רופא שיניים, עורך דין תמיד יש לך אחד.

פעם אחת אני אומר לו – תגיד לי סימון איזה מין שם מוזר יש לך?

הוא עונה לי – אני ארמני.

אני שואל – אתה ארמני?

עכשיו תגיד לי, תברר לי משהו על הצ'ליק יאן. אתה מכיר את צ'ליק יאן?

הוא עונה לי – כן, אני הולך לישון עם צ'ליק יאן ואני מתעורר עם צ'ליק יאן. צ'ליק יאן זו אשתי.

עכשיו אנחנו בני דוד. אני מספר לו את הסיפור עם הסימון הזה. ושואל - מאיזה מקום בעולם הוא הגיע לכאן, או הוא או אבותיו? הוא מבטיח לברר. הם מתכתבים איתו והוא אחרון הזקנים.

שאלתי גם את אבי והוא לא ידע לספר לי ושאלתי גם את בן דודו לפני ארבעים וחמש שנה איך בכלל אנחנו הגענו לשם התורכי והוא סיפר לי סיפור מופלא בתוך הסיפור. השם שלנו בכלל לא היה צ'ליק. השם שלנו היה שוחט, אלא שהיה עניין ה"רפלוצ'ינה" או "הקנטוניסטים". הצאר לקח ילדים בגיל עשר והכניס אותם לצבא.

לילדים האלה לא היו אסימונים תלויים על הצואר ובטח לא היה להם טלפון. הילד הלך לצבא בגיל עשר ולא חזר זה היה ילד אבוד. את הילד הראשון או היחיד הוא לא לקח. לכן כל החכמה להפוך את כל הילדים לבנים יחידים זה קצת קשה, אבל תמותת הילדים הייתה מאוד גדולה ופה אני הולך אחורה לא למלחמת העולם הראשונה אלא ל –1810 לזמן הצאר ונפוליאון והיה צריך לקנות תעודות של ילדים שנפטרו.

פעם בשנה שנתיים היית הולך לעיר המחוז וסידרת את הרישום הדמוגרפי של המשפחה. אז היה זמן לקנות תעודה של איזה ילד שנפטר ולהעביר את שמו לילד שלך. כך עשה שוחט, בן אחד נשאר שוחט, בן שני ברנשטין, בן שלישי היה אותו צ'ליק שקנה מגוי תורכי או ארמני את התעודה אבל את הבן הרביעי אנחנו לא יודעים. זה הסיפור איך שהגענו לצ'ליק, אבל עכשיו האם זה אותו צ'ליק יאן?

לפני חודשיים החבר שלי הפחח נוסע לאמריקה. אני אומר לו – אתה הולך וחוזר לי עם הסיפור, מאיפוא הצ'ליק יאן הזה והוא חזר. – צ'ליק יאן מת לפני שנתיים.

ואני מוכרח להגיד לכם שאני לא אדע אף פעם אם אני עולה חדש, אם אני ארגנטינאי, אם אני אשכנזי, תורכי, או ארמני. אבל דבר אחד אני יודע שהילדים שלי, הילדים של כולנו הם ישראלים.

הדבר השני, אני מקווה שאשתי תישן על ידי כשאחד הילדים יביא לי כלה אתיופית.

סיפר: מאיר צ'ליק