1058 מעשה במלמד חלמאי, שנתנסה ניסיון גדול, ומן השמים נלחמו בו.
בסוף “הזמן” כשנתפנה ממלאכתו עד תחילת “הזמן” הבא, ובכיסו היו לו עשרה זהובים בעין, ישב ודן לפני אשתו:
מה דבר של קיימא יעשה בממונו?
אמרה לו אשתו: לך למקום פלוני, שעזיו משובחות, וּקנה והבא עז. יפה אומרים הבריות: עז בבית – פרנסה בבית.
נשמע לה המלמד, הלך וקנה.
בחזירתו החשיך לו היום באמצע הדרך, ומחמת פחד לילך יחידי בלילה, נכנס לפונדק ללון, ואת עזוֹ הכניס לדיר שבחצר. סח עמו הפונדקאי שיחה קלה והכיר בו, שחלמאי הוא, יצא לדיר שבחצר והחליף את העז בּתישׁ.
למחר השכים המלמד, לקח בהמתו והלך לו. הגיע לביתו בשלום, ושמח וטוב-לב קרא לאשתו: מזל-טוב! הבאתי עז. צאי לחצר וחלבי.
מיד יצאה האשה לחלוב את העז ומצאה – תיש. התחילה מקללת את התיש ואת המלמד, ואת כל העולם כּוּלוֹ, ולא נתקררה דעתה עד שקיללה גם יוֹלדיו של המלמד בפניו.
ראה המלמד שכלתה אליו הרעה, קפץ ונשבע, שתיכף הוא חוזר למקומו של המוכר וייפרע מן הרמאי, שמכר לו תיש במקום עז.
עלי ועל צווארי! – צעק המלמד, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך.
בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח ולספר עם הפונדקאי על מה שאירע לו, ומצא לו הפונדקאי שעת-כושר יצא לדיר שבחצר והחליף את התיש בעז. לאחר שהמלמד נח קצת, חזר ולקח את הבהמה והלך. בא אל המוכר והתחיל צועק אליו: כיצד אדם מוכר תיש במקום עז?
ליגלג עליו המוכר: מלמד שוטה! עז היא זו, ולא תיש, תיכף תראה. קרא לאשתו והביאה ספל וחלבה את העז ונתמלא הספל חלב.
חלשה דעתו של המלמד: לחינם חשד בכשר, לקח את העז והלך לביתו. בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח, – וכשבא לביתו הביא לאשתו תיש. קיללה אשתו שוב את יולדיו בפניו עד עשרה דורות, וחזר המלמד וקפץ ונשבע, שעכשיו נקה לא ינקה את המוכר הרמאי, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך לשם.
בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא אל המוכר הביא – עז. ליגלג עליו המוכר שוּב, שמלמד שוטה הוא ואינו מבחין בין עז לתיש, ושוב קרא לאשתו, שתביא ספל ותחלוב את העז לעיניו. נתעקש המלמד וצעק: אי אפשי! בטלה חזקתה! איני מאמינך, אלא אם-כן יכתבו הרב ובית-דינו, שעז היא זו, ולא תיש.
הלכו אל הרב וּבדקוּ הרב וּבית-דינו את הבהמה בכל מיני בדיקות וכתבו וחתמו וקיימו בעדים ובגוּשפנקה של הרב, שעז היא לכל דבריה.
עכשיו אין לי עליך ולא כלום – התפייס המלמד למוכר לקח את העז ואת הכתב והלך לביתו.
בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא לביתו הביא לאשתו – תיש. ספקה האשה כפיה ובכתה: אוי לי ואבוי לי, למה לי תיש ?
כעס המלמד והתריס: לאו כל כמינך! כתב יש לי, כתוב וחתום בידי הרב ובית-דינו. לא היתה שעה מרובה וכל השכונה נתמלאה קולות וּצווחות. הללו צווחים: צדקה האשה. תיש הוא זה. סימניו מעידים עליו.
והללו צווחים: צדק המלמד. כתב מפורש יש בידו. לסוף עמדו המלמד ואשתו וכל הקהל והוליכו את הבהמה לרבּהּ הגדול של חלם, שיבדוק אותה ויפסוק דינהּ.
הרכיב הרב משקפיו על חוטמו, בדק וחזר ובדק את הבהמה, קרא וחזר וקרא את הכתב, ולסוף פסק: הדין עם המלמד: עז היא זו מעצם ברייתה, וכתב בית-דין מעיד עליה. אלא גזירה נגזרה מן השמים: עז כשהיא נכנסת לחלם מיד היא נעשית תיש…
|