ימי הצוענים
כמכת ברק חלפה לה הידיעה המרעישה ממאהל אחד למשנהו מבקתה לשכנתה ומחושה לחושה. 'אל נואר! אל נואר!', צרחו הילדים במלוא גרונם ובישרו על בוא הצוענים. צעקות השמחה הדהדו באלפי בנות קול אשר התנפצו ממדרונות ההרים אל העמקים והגיאיות סביב בהד שחזר והדהד ללא הפסק. 'אל נואר', זה היה שמן של להקות צוענים שירדו מהרי החורן להביא את הווי הצוענים והשמחה לעובדי האדמה.
היתה זו סוף עונת הקיץ. הפלחים סיימו לסקל את האדמה, לחרוש ולזרוע ועתה הגיעה שעת התפילה לגשמי הברכה. החורנים כיוונו בואם לימי צפייה אלה לקראת החורף הקרב.
כמו כולם, החליט גם יאעוב המוכתר בכבודו ובעצמו כי הגיעה השעה להכין עצמו לקראת קבלת הפנים שיערוך לבואם של הצוענים לפי מסורת השנים מימים ימימה.
-עבריה, עבריה -קרא לאשתו שאספה אותה שעה ביצים חמות מן הלול.
-כייר אנישאללה -, מה קרה, יא ג'וזי ? , שאלה האשה כשהיא מתקרבת אל בעלה.וסלסלת הביצים בידה.
-עשי לי טובה, הביאי לי את הגומבז חריר. הצוענים מגיעים, אין זמן.
הוא הושיט ידו לסל הנצרים, שלף משם ביצה חמה והניח אותה על העין.-תענוג, תענוג,- מלמל לעצמו כשהוא נהנה מן החמימות המרגיעה. -כפרת עוונות, שכחת את הצוענים וראשך בביצים- הוכיחה אותו אשתו.
-בטולת רוח, כול שי בירוח-, השיב לה כדרכו בפתגם שפרושו בסבלנות ניתן להשיג כל דבר. לא עברו רגעים מספר וכבר לבש את גומבז המשי המפוספס בצבעי כחול לבן, חבש לראשו את התרבוש התורכי האדום, תקע את השבריה המוכספת באבנטו, הביט בהנאה בדמות הנשקפת אליו במראה, קרץ אל עצמו במשובה נערית ומיהר להבליט את ידית השבריה עבודת יד העשויה כולה שן דמשקאית משובצת אבנים טובות.
-שופוני יא נאס-, מיהרה עבריה רעייתו להקניטו על הנאתו היתרה מעצמו והגישה לו את החלה הקלועה, מאפה ידיה, שאפתה במיוחד לשעה זו. 'אשת חיל מי ימצא', החמיא לה ומיהר לצאת את פתח החושה.
בחוץ כבר המתינו לו הכל. בראש ידידו ושכנו שייך עלי תמים לבוש המחלצות ולצידו הרב הישיש רב טודרוס, וראשי החמולות הנכבדות. גבוה מכולם ניצב במלוא הדרו יוסף פרידמן, שזכה לתואר הרם יוסף אפנדי. כבוד זה נפל בחלקו מידי הסולטאן עבדול חמיד בכבודו ובעצמו על שום זן התפוזים הנפלא שהשביח בגנו והאתרוגים המשובחים שריחם הטוב וטעמם יצאו למרחוק ברחבי הממלכה.
כיאה לבעל התואר המכובד, חבש לראשו את התרבוש האדום, חזהו רופד בכל האותות והסמלים ממלחמות שאיש לא זכר אותן. עטה על עצמו את אשפות הכדורים ומעליהן חגר חרב ענקית מאיימת ומתריסה כנגד בעלי השבריות הקטנות.
משלחת המכובדים אצה בעקבות ההולכים בראש -המוכתר, השייך והרב, שצעדו לכיוון מפגש שלשת המעיינות, שם יתקיים טכס קבלת הפנים לצוענים כמימים ימימה.
לאורך הדרך הצטרפו אליהם רבים. הכל רצו לקחת חלק במעמד. באותו רגע בו הגיעה משלחת קבלת הפנים לפתחה של מערת הג'ולה היא השדה החולשת על שלשת המעיינות, הופיעה שיירת הצוענים ובראשה המנהיג אבו ענתר, רכוב על סוסתו הערביה שהחלה לרקד על שתי רגליה האחוריות לקצב מחרוזת נעימות צועניות.
"ישתבח שמו, ישתבח שמו", נשמעו קריאות התפעלות. עתה, כשהמשלחות היו קרובות פנה אבו ענתר למארחיו בברכה המקובלת אצל עובדי האדמה, אלה יעתיכום אל עאפיה, כלומר האל יתן לכם בריאות. כול מה משיית אל דג'אג'ה חאפיה, חרזו לו את המשך הברכה, שפירושו כל זמן שהתרנגולת הולכת יחפה, והרי תמיד היא יחפה, לכן תמיד נזכה בבריאות.
עתה ירד אבו ענתר מגב סוסתו, דרך בשתי רגליו על האדמה, ופנה למארחיו "הנה בא אני אל אדמתכם וכבוד הוא לי לשהות בצל קורתכם".
"ברוך אתה בבואך", השיב המוכתר בברכה העברית המסורתית.
"נוארתו אלמחל", הוסיף השייך ברכה בערבית, שמשמעותה הארתם את המקום.
השייך ניגש אל אבו ענתר נשקו כברכת שלום מסורתית בין ידידים, ומנהיג הצוענים עבר יחד עם יאעוב המוכתר והשייך עלי תמים לאורכה של משלחת המכובדים להחלפת ברכות ונשיקות ומספר הנשיקות כל אחד ואחד לפי כבודו.
עם סיום מעמד הברכות ניצב הרב הישיש במרכז, הניף את החלה הקלועה אל על וברך ברכת "המוציא". והכל ענו אמן. הרב בצע את החלה והשייך עלי תמים בזק עליה מלח. אבו ענתר הוזמן לטעום ומיד אחריו טעמו הכל כזית וברכו "שהחיינו", שוב חודשה ברית השלום בין השבטים כולם. עתה הגיע הרגע לו ציפו רבים. "הדיה" מעמד חלוקת המתנות. שני צוענים משכו למרכז ההתרחשות פרדה גדולה ופרקו בזהירות מעל גבה חבילת בד ענקית והניחוה על האדמה.
עיני המארחים כלו כדי לראות את תוכן החבילה. אט אט התירו הצוענים את החבילה ובתנועת קסם נפתחה החבילה ושלל צבעים ניתז ממנה וסינוור את הכל. ערימות של מטפחות משי מרהיבות ומחרוזות צבעוניות מאירות ביופין נגלו לעיניהם. אבו ענתר ניצח על המלאכה והעניק לנכבדים תשורות ביד נדיבה. חלקו של איש לא נגרע. אפילו הילדים זכו בחופנים מלאים של חרוזי זכוכית צבעונית, ולשמחתם לא היה גבול.
עתה הגיע תורם של המארחים, להשיב מתנה. ראשונים, ערביי ג'עוני נשאו על כתפיהם שנים עשר פחים מלאים זיתים סוריים דפוקים הידועים בטעמם המריר והחריף.
אחריהם הגיעו היהודים המוגרבים מצפת שהושיטו לאבו ענתר חלות גבינה צפתיות מלוחות וקשות כאבן, ששמן יצא למרחוק בטעמן המלוח-מתקתק. חסידי צפת בהירי העור לבושי קפוטות שחורות התאמצו בכל כוחם לגלגל חבית עץ ענקית אטומה המכילה דגי הרינג צורבים במליחותם, הנחשבים אצל הצוענים מאכל תאוה.
עתה הגיע תורם של בני החצבייה היודעים את סוד התהליך של ייצור המשי. הם פרשו שטיח משי ענק הרקום כולו בדמויות סוסים הדוהרים על פני אחו ירקרק משובץ בשלל פרחים.
על השטיח הונחו עתה שקים גדושים לעייפה בעלי טבק ריחניים תוצרתם של בני השבט היהודי העתיק החי בפקיעין.
לא הספיק אבו ענתר להתאושש משפע המתנות והנה נצבו למרגלות השטיח ששה נערים נציגי החמולות משבט 'ערב אל הייב'. הראשון שבהם החזיק מגש כסף אשר עליו היו מונחות שש שבריות מעוטרות בפתוחי אומן כפי שרק אומני השבט ידעו לפתח. בידית כל שבריה היתה קבועה אבן כחולה סמל לשלום ולאהבה שישררו בין בני האדם.
נסתיים טכס "ההדייה" שהוא ביטוי להערכת בני השבט את בואם של הצוענים להנעים להם את הצפיה לבוא הגשמים.
ברגע זה ניתן האות על ידי נסים בכור אלחדיף ונערי המושבה הזליפו על ראשי החוגגים מי ורדים מתוך קנקני כסף מעוטרים. האויר נמלא ריחות משכרים ומתוקים שסיימו את הטכס בהדרה הראויה.
עתה הוזמן נסים בכור אלחדיף לתפוש מקום הכבוד השמור לו במשלחת הכבוד, לקראת תחילת החגיגות.
כל אותו זמן זרמה מן ההרים לבת אדם צבעונית, על גבי סוסים, חמורים וגמלים. ההמון נע על דרך שלשת המעיינות. בתוך ההמולה פילסו דרכן בצפיפות עגלות עמוסות משפחות שלמות, זקנים, נשים וטף. הכל רצו לקחת חלק בשמחה. על רכס ההר נמתחה שורת אוהלים ענקיים ובראשם נקבעו דגלים צבעונים אשר נראו למרחקים. רבים סייעו לצוענים בהתקנת קרוסלת הענק ומיקום הציוד הרב שהביאו עמם.
הדובים, הנמרים וצפורי השיר, ריתקו את תשומת לב הילדים. בעיקר נמשכו הילדים אל הקופים שהשתוללו אחוזי תזזית ומלאי התרגשות בכלובם. משטח מיוחד הוכן מבעוד מועד לאורחי הכבוד, שטיחים בדואיים נפרשו ועליהם פוזרו כרים וכסתות כדי לאפשר לשייכים, למוכתרים, לראשי החמולות ולאורחים הנכבדים ישיבה נוחה.
כל אותה עת עמלו נערי השבט בהגשת נרגילות ריחניות מפוטמות בנקניקי טבק שהונחו על גבי גחלים לוחשות. המוכתר יאעוב אבו אל דיב ושייך עלי תמים ישבו בניחותא זה ליד זה, בעבעו בהנאה בנרגילה והפגינו קבל עם ועדה את הידידות האמיצה הקיימת ביניהם.
ישיבת האורחים היתה בדיואן ענק במקום הנקרא "כניס אל יהוד". קבלה מסורה היתה בידי בני השבט כי במקום זה שכן בית הכנסת העתיק של היהודים הקדמונים, מימי בראשית.
ממעוף הצפור נראה גוש החוגגים כיצירת פסיפס צבעונית. מחנה מחנה ודגלו, מחנה מחנה וצבעיו. בראש נצבו שודדי 'ערב אל הייב', רכובים על סוסותיהם הערביות המעלות קצף בנחיריהן, זקופי קומה, חזיהם עטויים אשפות כדורים, בידיהם רובה תורכי ארוך קנה. ממרומי האוכף הזדקרו קצות שפמיהם האדירים אל על לחלל השמים זורקים מבט יהיר אל ההמון המתרוצץ לרגליהם שם למטה כאומרים, מי ידמה ומי ישווה לנו.
נבדלים מעט מההמון , הסתופפו בני הזנגריה, הלוא הם בני השבט הבדווי אשר נדדו לכאן לפני דורות מעטים והם עדיין בבחינת זרים. עטויי כפיות לבנות מתבדרות ברוח ועקאל שחור. נמוכי קומה נעו עיניהם באי שקט מוכנים לקדם כל סכנה. ידם לפתה דרך קבע את השבריה החדה שהוסתרה היטב בין כפלי העביות הרחבות, הם הוכיחו לא פעם כי בעת מצוקה פגיעתן רעה.
היהודים המוגרבים מצפת בחרו להצטופף בחברתם של יהודי החצבייה ואכרי פקיעין, במחיצתם הרגישו כי בני משפחה אחת הם. דרך דיבורם הגרונית מזה, צחות לשונם ודרך היגוי הבית הדגושה על ידם ושליטתם המלאה בשפה הערבית, מיזגה בטבעיות את בליל התרבויות שרחש סביבם בדרך מלאה הומור.
הרחק מנגד על אחת הגבעות ניצבו להן הנשים, שמרו מרחק מעיני הגברים. הן ידעו כי מחיר כבודה של אשה שקול כנגד חיי אדם. מבעד לרעלות הנשים העמוסות מטבעות כסף עתיק, נשקפו עינים יוקדות מפתות ואומרות הכל. צחוקן המתגלגל של הנערות מילא את העמקים והגיאיות סביב ומשך אליו נחילי גברים.
נפרדים מכל השאר, על משטח מוגבה ומגודר, התרכזו להם פקידי הברון השתדלו למנוע קשר עין עם הקהל. נשותיהם השבריריות וחוורות הפנים ישבו בכורסאות עור אשר הובאו עבורם במיוחד מצרפת הרחוקה, בידיהן אחזו משקפות קטנות ומוזהבות, הרגל שקנו לעצמן מאולמות הקונצרטים של פריס. כובעי הלבד הרחבים שהגנו על עורן הרך מקרני השמש הקופחת והכפפות הלבנות על ידיהן הדגישו את הריחוק העצום בינן לבין בני השבטים.
איכרי המושבות רחבי הכתפיים הסתודדו בחבורה אחת עם גרי הצדק, הידועים בפי כל כ'אל מוסקובייה', בני משפחות, קורקין, דוברובין. גבוהי קומה, עיניהם הכחולות מבנה גופם החסון וזקן העבות שלהם אך הוסיפו להם הדרת כבוד. הם זכו להערכה רבה על שעזבו את ביתם במרחקים ובאו להגשים חלום התיישבות בחבל ארץ זה ועגת שפתם הרוסית הוסיפה ניגון חדש באמונתם של עובדי האדמה סביב.
מכל עבר נשאו ברכות השלום של השבטים הרבים אלה לאלה, כמנהג המזרח, איש איש ושפתו, איש איש וברכתו. 'אלסלאם עליכום, ועליכום אלסלאם', בערבית, ויהודים הדרו זה לזה, 'שלום עליכם, עליכם השלום' ובהרמוניה אחת נמזגה אותה ברכה בהברה אשכנזית של חסידי צפת 'שולם עליכם, עליכם שולם'. כך השלוש, עברית, ערבית ויידיש זו לצד זו כמקשה אחת.
בתוך הקהל העצום קיפצו להם הילדים בני כל העמים וידעו להפוך הכל לחוויה משותפת. עבורם החגיגה כבר בעיצומה. החופש המוחלט שניתן רק להם לעבור ממחנה אחד למשנהו, לטעום מן המאכלים כולם, ליהנות מבליל השפות, הריחות, המנגינות, וערבוביית הצבעים המשכרת כל כך.
איש לא ידע כיצד לפתע נחצה הקהל לשניים, כאילו מכת גרזן ניחתה עליו. באויר הושלך הס והכל נסוגו בבהלה מפניו של חורני ענק שהתקדם לאטו, צעד אחר צעד אל מרכז הרחבה. את ראשו עיטר כתר נוצות צבעוניות שצבע הארגמן שלט בהן. עיניו הכחולות בלטו ביתר שאת על רקע עיגולי פיח שחורים שצוירו סביבן, חזהו השעיר רופד בשלל מחרוזות צבעוניות אשר פשטו צורה ולבשו צורה בתנועתם מול קרני השמש.
הדבר עשה רושם עז על האכרים, הפלחים ושבטי השודדים שראו את חלומם הופך מציאות נגד עיניהם. בידו השמאלית לפת החורני הענק שוט דמשקאי ובשריקה חדה "חתך" את האויר בתנועה קשתית רחבה.
הכל נסוגו בבעתה והחורני המשיך בהצלפותיו. כשחקן תיאטרון משופשף, שלט בקהל ללא עוררין, וכמו מנצח האוחז בשרביטו הניף שוב את השוט אל על וחתך בשריקה נוספת את האויר. איש מן הנוכחים לא הבחין מנין צצה לפתע עגלה מפוארת שהגיחה לרחבה ומאחוריה נשתלשלה לה שרשרת ברזל כבדה. החורני ניגש באיטיות אל העגלה אחז בשרשרת ומשך אותה אליו.
רחש ניעור בקהל, רבים זכרו את מעמד הפתיחה הזה שנים רבות קודם לכן.
"אל דוב, אל דוב", נשמעו צעקות התרגשות בקרב הקהל. ואכן בו ברגע נראתה כף רגל שעירה עבה וצמרית של אותו דוב שחור שסיפורים מסמרי שיער סופרו עליו מחגיגת צוענים אחת לשניה. עוד רגע וראשו השחור מתגלה מתוך העגלה ובקהל הנפעם מביטות זוג עיניים ענקיות. כך ירד הדב לאיטו ופסע לפי פקודות השוט שבידי אדוניו. מדי פעם התרומם על שתי רגליו האחריות ולקול תשואות הקהל קד קידה כלפי מחנה הנשים. תוך כדי כך פצח החורני בזמר המוכר לכולם.
"גד גולנא לק, יא דוב, יא דוב,
גד גולנא לק, גד גולנא לק, ( כבר אמרנו לך, כבר אמרנו לך )
אן אל חריוה, היא תטלוב, ( שהכלה, היא מבקשת )
אלף מית מטלוב". ( אלף , צאןת בקשות ).
מילות השיר לגלגו בהומור על החתן הטרי הדומה לדב מופתע מול אלפי בקשותיה של כלתו הטריה. הדב העווה פניו מול הקהל, עמד על שתי רגליו האחוריות ופתח בריקוד חתונה סוער. כל תנועה נוספת של הדוב סחטה גלי צחוק נוספים.
אל הרחבה קפץ אחד מערביי ערבאלהייב, הפגין את אומץ לבו ושאל את הדוב, 'כיף בתמשי אלעג'וזה'?.
לשמע השאלה החל הדוב מעווה גופו והתחיל בהליכה שפופה ואיטית כזקנה. רבים מן הילדים ואפילו מבוגרים החלו לחקות את הליכת הדוב המחקה הליכה שפופה ומגוחכת של זקנה. כך הלכה ופשטה לה החגיגה, מעגלים מעגלים בין החוגגים כולם.
לואב עדי הפגין את אומץ ליבם של יהודי צפת המוגרבים, ניגש אל הדב ללא פחד ושאל, "וכיף בתעג'ין אלעג'ין, אל עג'וזה"?". כלומר 'כיצד לשה הזקנה את הבצק?"..
הדוב החל ללוש באויר בשתי כפות ידיו השעירות גוש בצק ענק בלתי נראה להנאתם של הצופים. כך הלך מבול הצחוק ונמשך עד אשר פגה האימה מן הדוב והכל ראו בו חיית שעשועים. האמיצים בהם אזרו עוז וליטפו אותו בזהירות אך רק בגבו. ברגע שבו הפנה אליהם את מבטו נעלמו כל הגבורים.
עתה נכנסו אל הרחבה שלש צועניות, ששפתותיהן נמשחו באדום עז. שערן השחור גלש אל שמלות מלמלה לבנות. יופיין המכשף ריתק את מבטי הגברים. מעל כתפי הנשים צצו קופים קטנים ולמצהלות הקהל פרעו את שערותיהן ונתלו על מחרוזות הענבר אשר על צוארן.
מישהו זרק בטנים לרחבה, בו ברגע קפצו הקופים לרחבה והחלו זוללים את הבטנים. תפוח עץ נזרק, ואחריו ירקות ושאר מזונות מכל הבא ליד. הקופים אשר זמן רב לא בא אוכל אל פיהם, התנפלו על המזון ולהנאת הקהל זללו בכל פה. אחד הקופים החל לרקד וההמונים הצטרפו לקריאות העידוד המסורתיות "אורקוס, אורקוס, יא סעדן". ( רקוד, רקוד, קוף ).
כדי לחזור לאוירת הצחוק נזרקה שאלת השאלות לקוף, 'טיזו חמרה, ליה'? ( ( ישבנו אדום, מדוע'?). כמענה לשאלה הפנה הקוף את עכוזו האדום כלפי הקהל וסחט גלי צחוק נוספים.
לרגע נשכח הכל, שנות הבצורת, מכת הארבה, הרעב, קדחת שחור השתן והמלריה, האיבה ונקמת הדם בין השבטים, כל אלה נעלמו כלא היו.
לקהל לא ניתנה שהות רבה להנאות נוספות ואל תוך הרחבה פרץ צועני נוסף וגשם של שבריות ניתז מידיו אל על, להביהן האדימו בלהט קרני השמש השוקעת.
לשון אש אדירה בישרה כי הגיעה שעתו הגדולה של 'אבו-אל נאר' ( אבי האש ), היה זה צועני גמד אשר מילא את לוגמיו מפעם לפעם בכוהל נקי והתיזו במהירות ובעצמה רבה אל מול ענף עץ יבש שבער בלהבה קטנה אשר הפכה מיד ללשון אש אדירה שהאירה את הככר כולה. כך הלכו זורק החרבות ויורק האש זה אחר זה, להבות האש ליחכו את החרבות ועיני הקהל יצאו מחוריהן מרוב התפעלות.
בשלב זה החלה נבנית פירמידה ענקית. בכוחות שאולים מעולמות אחרים הצליחו הצוענים להביא את כל עגלותיהם ולערום אותן זו על גב זו לעיני הקהל הנדהם. הצוענים החלו מטפסים על העגלות ותוך כדי כך סייעו לנשותיהן לעלות ולעמוד על כתפיהם. בזריזות אקרובטית נבנתה שרשרת של ילדי הצוענים מלוכדת שם ממעל בגבהים מעל כולם. כדי לשבור את המתח והחרדה שאחזו בצופים למראה פירמידת אנוש זו, טיפסו הקופים מעלה מעלה, בדרכם פרעו את שערות הנשים ופזרו חפצים מכל הבא ליד אל עבר הקהל, מפיות, מגבות, מטפחות וחרוזים.
היה זה מבול של גשם צועני צבעוני שניתך משמים ואשר עין לא ראתה כמוהו, וכדי להוסיף על ההמולה התחילו לעוף בחלל האויר גם סירי בשול שפגעו זה בזה במעופם והוסיפו קצב של תופי טמטם לאוירת ההפנינג.
ראשונים יצאו הילדים מגדרם ואיבדו כל רסן, איש לא יכול היה לעצור בעדם. בסתר ליבם חלם כל אחד מהם להיות חורני ולשחק עם הדובים והקופים ורבים מהם התחילו לטפס כדי להגיע אל ראש הפירמידה.
רק זקני השבט ידעו כי סיפורי האימה שסופרו על הצוענים בחדרי חדרים ואשר הציגו אותם כחוטפי ילדים בשקר יסודם ומטרתם היתה להרתיע את הילדים מעולמם הקסום של הצוענים. כך בשעת ערב זו של קרני שמש, אחרונות ביום הגווע, מול שבריות מתעופפות, להבות אש אדירות וערבובית החפצים על רקע פירמידת אנוש זו הפושטת צורה ולובשת אחרת, נתמלא היקום כולו במשק כנפיים של יונים לבנות.
ההמונים הרבים שהיו אמונים על הופעות הצוענים, משנים קודמות לא זכרו מופע כה מדהים ביופיו, "עפרם, עפרם", נשמעו קריאות ההתפעלות בשפתו של השולטן עבדל חמיד ירום הודו, שמשמעותן, איזה יופי, איזה יופי.
"ניין עין הרע, בלי עין הרע, הוסיפו חסידי צפת,אללא האכבר', 'אללא האכבר' הביעו בני ערב את התפעלותם, 'ישתבח שמו', 'ישתבח שמו', חתמו יהודי צפת הספרדים, זרו מלח שנשאו עימם לשעת הצורך, ולחשו שמות קודש כסגולה ידועה נגד השדים וכוחות המזיקים הנסתרים.נסתרים.
תם החלק המרכזי של המופע וקבוצת הנגנים אשר כונתה בפי כל 'האלתייה', ( התזמורת), החלה להשמיע שוב נעימות צועניות. כמדי שנה, נערכה גם הפעם כרה משותפת למכובדים הרבים ואבו ענתר בראשם. יאעוב המוכתר הזמין את מסייה ( אדון בצרפתית) קלבריסקי הישיש בעל רעמת השיער הלבנה לשבת לימינו. ישיש זה נודע כבעל השפעה רבה וידע לצאת ולבוא בין השבטים כולם. עיקר כוחו בא לו מפריז הרחוקה מקום מושבו של הברון הידוע.
לשמאלו ישב הרב טודרוס הנודע כ'בעל פעולות' בשל 'קשריו' עם קבר הצדיק חוני המעגל. באותן שנות הבצורת היה הרב טודרוס מצליח לשנות סדרי עולם ולהביא את הגשמים בעתם.
בסמוך ישב גיבור אגדי קטוע יד ששמו נודע לימים כ'גבור יוסף', לוחם נועז ובעל כח מאגי רב. סיפורי גבורתו נלחשים עד היום מפה לאוזן. שירים רבים נכתבו אודותיו ומטבעות לשון שאמר נלמדים כתורה בפני עצמה. ימי החורנים היו הימים היחידים בהם נראה בחברת בני האדם, בשאר ימות השנה קבע מושבו על אם הדרך המובילה להר הגבוה 'אומטוללה' ( אם התילים). לימים הוקמה במקום המושבה מטולה.
עתה הגיעה שעתן הגדולה של נשות השבט, אשר ידעו להכין מטעמים כיד המלך. הפתות החמות שנאפו באותו מעמד הדיפו ריח מגרה של מאפה מעורר תיאבון, טסים מלאים אורז רבוד "שויה", ( הלוא הם נתחי בשר כבש צלוי) אשר הונפו מעל ראשי הסועדים, ערמות צלחות עמוסות חצילים מטוגנים המכונים בפי הספרדים 'ברנג'נס', כל אלה בצרוף תבשילי קטניות וקציצות ברוטב חריף הביאו ליאות נעימה על הסועדים.
במשך כל הזמן הטיבו נשים את לב הגברים במזה חריפה מתובלת בפלפלים קטנים צורבים כאש, גבינות מלוחות, זיתים סורים הידועים בטעמם המריר ומלפפונים במלח, כל אלה יחד עם היין והערק תוצרת בית עשו את שלהם.
נשות החסידים לא נותרו בחיבוק ידיים והן הגישו את מטעמי הדגים ובראשם את הגפילטע פיש ( הדגים הממולאים) וההרינג מאכל התאווה של שודדי שבט ערב אלהייב. עבורם נחשבים הדגים המלוחים כמאכלי מלכים והם זללו ממנו כמויות אדירות.
ג'ארות חרס מלאות מי מעין צוננים נועדו לשבור את המליחות. אט אט החלה כתישת הקפה הריחני שהוגש חם ומריר בספלוני נחושת קלל בצרוף עוגות בקלווה הידועות במתיקותן.
אי משם נשמע ה המיית חלילו המתייפח של אחד הרועים. היא עלתה מעלה מעלה והביאה עמה סיפור אהבה לעמק ולנשותיו היפות אשר הלילה כולו לפניהן. שיר רדף שיר והגברים התחרו בינהם מי יסלסל בקולו זמן רב יותר ושירו של מי יגבר. פיוטי הספרדים על "המואלים", ארוכי הטווח התרפקו מול ניגוני החסידים המתיפחים אל אביהם שבשמים וכל אלה נתמזגו בנעימות הרוסיות החדשות שהביאו עמם מקצבים מעולמות רחוקים. בתוך כל אלה הלך וטיפס מעל כולם קול הרבבה המתייפח של הבדווים הנודדים .
הנה כי כן זו מול זו עמדו להן כשתי אחיות מעולמות מנוגדים, תרבות השטטלה, מול תרבות החושה, הגפילטע פיש מול החומוס היידיש מול הערבית.
כנורו של שמיל תומס הצטרף לחגיגה, וסחף אליו את חסידי צפת אל תוך עולמו של הניגון היהודי. מאי שם נשמע תפוף 'דרבוכה' ( תוף)ובני החצביה החלו בריקוד דבקה סוער ומדבק. על שולחן עץ כבד עלה הרב הישיש טודרוס ויחד עם שייך עלי תמים הפליאו בריקודי מירון כפי שנהגו לרקוד הם ואבות אבותיהם דורות רבים קודם לכן. מעל ראשי החוגגים נראו השניים כשני ראשי שבט קדמון. עד מהרה הצטרפו בני השבטים כולם לריקודים ואבא לואב עדי בראשם הניף את מטהו אל על והפליא בריקודי מירון.
'מצוה גדולה, להיות בשמחה,
מצוה גדולה, להיות בשמחה'
בתי הזמר החסידי הלכו וחזרו על עצמם, ברתמוס הולך וגובר. לרגע התלכד מעגל הרוקדים ובמשנהו הפך לשתי שורות ישרות וצפופות הנערכות זו מול זו, יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים, שבטי שודדים מול פלחים, עובדי אדמה נשדדים, חסידים בקפוטות וערבים בכפיות מתבדרות ברוח, קשרו איש ידו בכף רעהו תוך ריקוד ושמחה, קדימה ואחורה, אחורה וקדימה בלהט ובנענועי גוף ושירה, שירה אדירה מכל העברים. ברגע מסוים הצטרפו אף הנשים. אשה אחזה ביד רעותה וחוללו במעגלים נפרדים ומלות השיר משותפות לכל בעברית ובערבית כאחד. המאוול ( הזמר) הערבי התמזג בניגון היהודי.
'הלילה לילה לילה,
שמחה גדולה הלילה, ובתי הזמר שמשמעותו אחת, נתחלפו בטבעיות מעברית לערבית
"אל לילה לילה לילה,
סהריתנה חילווה, א לילה"
בתי השיר הלכו וחזרו על עצמם, הלוך ושוב ונדמה כי לא יסתיימו לעולם. במעמד זה הוחלפו תשורות בין הבאים. הבטחות נישואין רבות נחתמו בתקיעת כף ובאוירת פיוס נפתרו סכסוכים רבים. לא אחת כאשר נתגלעו חילוקי דעות או מריבות קשות, העדיפו הכל להמתין לבוא הצוענים כי ידעו שאוירת השמחה תביא עמה את הפיוס ביתר קלות.
ימים אלה הביאו עמם גם תשוקות חדשות. בני אדם ידעו לספר כי הם נשלטים בידי כוחות נסתרים אשר קננו בגופם, כוחות שמעולם לא ידעו על קיומם. נוכחותם של הצוענים נתנה דרור לכל סוד כמוס.
רבים מן המאמינים מוכנים היו להשבע כי ראו במו עיניהם צדיקים רבים יוצאים ממערות הקבורה שלהם לקחת חלק בחגיגות.
כל הלילות נשמעה גם שירתה של הג'ולה כשהיא מתנה אהבים עם אבו ענתר. היה זה יצור האנוש היחיד אשר ניחן כנראה בסגולה עלטבעית לדעת רצונה של ה'סטרא אחרא'. רבים ראו בכך אות מלמעלה לחידוש הקשר בין השדים לבני האדם.
נשות הצוענים אשר ידעו לקרוא בכף היד את עתידו של האדם, הפכו מהר מאוד מוקד משיכה לגברים שבשבט. ימי הצוענים היו עבורם ההזדמנות היחידה לשוחח עם אשה זרה ללא כבלי מוסר נוקשים של השבט. הללו חלמו בסתר לבם להתקרב אל הנשים הבשלות והמפורכסות ונמשכו למחמדי גופן הרך והמבוסם. בדבר אחד היתה הסכמה שבשתיקה. לנשות השבטים אסורה בתכלית האסור הקירבה לצוענים. אוי לה לאשה שתמצא בקרבתו של צועני. זה היה הגבול העדין שגם הצוענים נזהרו בו.
גם הם ידעו כי מי שיעז לגעת באשה זרה לו מתחייב בנפשו. למרות כל אלה איש לא הביע פליאתו בקול, כיצד קרה שרבים מילדי השבט היו בעלי גון פנים בהיר וצבע עיניהם נטה לירקרק כצבע עיניהם של הצוענים.
ימי הצוענים היו ימי בטלה ממלאכה, ימי צפיה לבוא החורף. הכל נטלו חלק בזמרה, ריקוד ומשחק. במקומות רבים התמקמו להן להקות רבות וריתקו את הקהל בלהטוטים וקסמים.
בין הלהקות בלטה דמותו של חורני שמן בתרבוש אדום וגלביית משי כחולה ומבהיקה. 'מלך הסינמה', היה כנויו והוא זכה בו בזכות סונדוק אל עג'אייב (ארגז הפלאים), שאותו נשא עמו לכל מקום. הוא נהג להציב את ארגז העץ הפשוט על מעמד תלת רגלי מול קהל הצופים ואז סובב גלגלת עץ שהיתה מניעה תמונות מצויירות על גליל בד שבתוך הארגז. תוך כדי סבוב תמונות הקסם היה מלך הסינמה שר את סיפור העלילה ולוקח עמו את קהל הצופים לעולמות רחוקים, בהם נטלו חלק גבורים עשויים ללא חת מול שליט אכזר, נשים יפות הזקוקות לעזרה, ושאר סיפורי עלילות גבורה ואהבה כיד הדמיון הטובה עליו. רק אלה ששיחק להם המזל ויכלו לשלם 'תעריפה', ( תשלום) כלומר מטבע שחוק כל שהוא, ביצה או תפוח אדמה הותר לו להתקרב לארגז הפלאים, להציץ מבעד לחרכי הצצה הקבועים בו, להכיר את גבורי ארגז הפלאים ולחיות את סיפור עלילתם המרתק כפי שאבו אלסינמה ( אבי הקולנוע) שר אותו.
"אמה אתפאראג' עתאמאם ( אנא התבונן ממש )
הון בלאד אל אמרקאן ( זוהי מדינת אמריקה )
האדי צנעא ואל ימאן ( זו צנעא וזו תימן )
והאדי בנת אל סולטאן'" ( וזו בת הסולטאן )
כך ליוו הכל בצער את בת הסולטאן היפה הנופלת בזרועותיו של שליט אכזר, זקן עשיר אשר כלא אותה בחדרו, עד אשר בא הגבור הטוב והעני והצליח להוציאה לחופשי. מי מבני השבט לא היה מוכן לשים נפשו בכפו להציל את בת הסולטאן היפה ולשאת אותה לאשה?.
שבעה ימים ושבעה לילות נמשכו החגיגות של " ימי הצוענים". לקראת ערבו של היום השביעי שרר באויר שקט מתוח שעמד בניגוד משווע לשמחת הימים שקדמו לו. כל משפחה החלה מכנסת ילדיה. איש לא העז לבחון את אמיתות הסיפורים הרבים אודות חטיפות הילדים והכל העדיפו לא להסתכן.
הצוענים התחילו לקפל את הציוד הרב שהביאו עמם והעמיסו אותו על העגלות אשר נעו באי שקט ברחבה הגדולה. השמועה אמרה כי בשעה זו יעלמו חפצים רבים מבתיהם. 'חפץ שצועני נתן בו עינו, אחת דינו להיעלם', לחשו בפחד מפה לאוזן.
הכל השתדלו להחביא את חפציהם היקרים ולשמור אותם מכל משמר. החורנים עצמם לא התאמצו להוקיע דעות אלה. הם נתיאשו מן הבורות והדעות הקדומות שנשתרשו בקהל. הם ידעו כי אין טעם לנסות ולהוכיח כי בני תמותה רגילים הם, ממש ככל אדם. הם למדו לקבל פרידה מוזרה זו בצורה טבעית כחלק אומנותי המסיים את הופעתם.
מנהיגם אבו ענתר נהג להסביר לבני עמו שאין לאיש זכות לערער על אמונתם ומנהגיהם של בני האדם" כולו מן אללא" ( הכל מן האל) היה חותם את דבריו. הכל נשארו ספונים בבתיהם, הקשיבו בחרדה לנעימת הצוענים הגוועת, אותה נעימה אשר בישרה את בואם, אלא שהפעם נלוותה אליה תחושה כבדה. רבים הציצו באימה מבעד לחרכי החלונות בשיירת הצוענים ההולכת ומתרחקת ונוטלת עמה את הפורקן ואת השמחה ומחזירה אותם כאחת אל המציאות.
רוח סתוית החלה נושבת בין הבתים והעיפה ענני אבק. בחלל שררה דממה מעיקה.
ככל השאר מצא עצמו יאעוב המוכתר בביתו עומד מול המראה וחוזר אל בגדי החולין, המכנסיים הרחבות, נעלי הבוסתר הכבדות. המסבחה ( היא מחרוזת חרוזי הענבר) הונחה יחד עם בגדי החג עמוק בארון.
כמו כולם חש גם הוא ברוח הקרה שחדרה לבית.
ואכן, בו ברגע החלו יורדות טיפות גשם כבדות ויצרו מכתשונים קטנים על פני האדמה. הכל נתמלא באבק לח שבישר את סופו של הקיץ ותחילתם של גשמי הברכה להם מצפים עובדי האדמה.
|
|
|
|
שער הספר 'מעשה האדמה ושני השכנים'
|
© כל הזכויות שמורות
|