עם התקרבותם של הימים הנוראים בחודש תשרי השתררה אווירת חג בשכונתנו . קניות, ניקיונות, סיוד, בגדים חדשים כולם רצים ומתכוננים ויותר מכולם הנשים האמהות שלנו. מיד עם צאתו של חג ראש השנה היה אבא קונה תרנגול בשוק מחנה יהודה בירושלים ומביא אותו לביתנו. גרנו בשכונת קטמון הישנה בבית ערבי שאכלס ארבע משפחות , אנחנו גרנו למטה והייתה לנו גינה מלאה בעצי פרי. התרנגול היה נקשר לאחד העצים עם חבל ארוך כמובן שאחת מרגליו הייתה נקשרת, ואנחנו הילדים ריחמנו עליו והיינו מדי פעם מתירים את החוט מה שגרם לו לנפנף בכנפיו ולעוף מהגדר לדשא לקול שמחתנו וכך היה שנקשרנו ואהבנו את אותו תרנגול. לקראת יום כיפור הגיע הזמן שאבא הייתה עושה לנו כפרות. היינו מתכנסים כולנו , חמשת הילדים סביב אבי. אבא החזיק את התרנגול ביד אחת וביד השנייה ספר תורה וכך התחיל הטקס אחד היינו עושים צעד קדימה אבא היה מניף ומסובב את התרנגול מהעל הראש ואומר את התפילה. כמה הרגשתי צער מהמשפט האחרון, את תלכי לחיים ארוכים וזה התרנגול ילך למיתה. עד לסיום הטקס נותרו מספר דקות שעוד נהנו מהתרנגול החביב ואח"כ אימא הייתה לוקחת אותו לשוחט במרכז השכונה ותמורת כמה לירות התרנגול נשחט נזרק לחול פרפר בין כמה מחבריו ומשם נלקח לאישה ענייה למאכל ובכך הושלמה המצווה. באותו לילה היו החלומות והמחשבות רוויות בעצב וכעס על הורי כיצד עוללו זאת לתרנגול. אימא הייתה מבטיחה אפרוחים קטנים מהשוק אחרי החגים. אלו היו הימים הנוראיים בקטמון בירושלים בילדותי.,הערותשם המספרת: רחל ורון