|
שוב אני נדחף להאזין לדברי השירה הזו, שירים מסרטים הודיים. מאזין להם לדברי השירה הזו עד תומם. בעיניים לחות ומתלחלחות, כילד מפגר. מאחורי דלת. שומע מבעד ללחן המדהים העולה מכל שיר את העליות והרעידות והמנעד המתגבר של זמן אחר – הזמן ההוא בו שמעתי את השירים בתקליט, בפטיפון-מזוודה פשוט, כשהגעתי לירושלים, לליפתא, בגעגועים רבים לקרובי משפחתי שרובם הקפידו מידי לאחרונה, על נטיה מקוממת ללכת לעולמם. כל מי שליבם פָּעַם ועפעפיהם דמעו כשחזרו ברגל מירושלים הקטנה ההיא, בערב קר כל שהוא, רועדים, חזרה הביתה, בכביש השומם ממכוניות שכבר שנים רבות שמו רחוב יפו, אל השכונה הנקראת ליפתא, בכניסה לירושלים, אל הבתים שהם נכסי נפקדים אליהם באו כפליטים מבגדד, חסרי כל, חסרי מקצוע, חסרי ממון. רוב העניים מתהדרים באוצר השמחה שחבוי בארנקיהם הריקים. נטיתי לחשוב שיש להם מהאוצר הזה. המרצפות בבתים שאמצו להם היו ערבסקות נהדרות. קימורי אבן היו שם. ואיני יודע מה חשתי כשהתביישתי לקחת כאורח – גבינה עבה, כמו שהתרגלתי למרוח לי במושב.
אני מאזין ל - Raj Kapoor ל - Nargis מאזין ל "דוֹסְט- דוֹסְט- נַארְהָא- פְּיַר-פְּיַר-נַארְהָא-זִינ-דְגִי-הָאמֶה-טֶרָה-אֶט-בַּר-נַארְהָא- אֶט-בַּר-נַארְהָא-
https://www.youtube.com/watch?v=XSbB2RHqKc8
ואין בעולם עפעף שלא ימות בַּמקום מהנביעה העינית החמימה. בכי בלתי תלוי. בכי זב כמו מי שהרגו אותו אתמול ועוד לא שמו במקפיא. הרגו בסיפורים מבגדד, איך סבא היה מספר משלים ממשלי חכמינו, לאור העששית בשכונה שנקראת בְּתַווִ'ין, או שֵׁיךְ חַנּוּנִי, או סַלָּאת סְחַק', קרוב לשוק ששמו שׁוֹרְגָ'ה.
ועם שאינני מבין מילה מהמילים. אוחזת אותי טלטלה פנימית. טלטלה שאינה מופיעה באף חוויה רוחנית שאלוהים מעורב בה - אני מנסה שוב לאלץ את המילים להסביר לי את מה שאינני מפענח. אני מנסה והכל נשפך לי כמו מעיים של הרוג במלחמה. נשפך החוצה, אפשר ללמוד על המבנה הפנימי, רק שהסיטואציה מופרכת. היא לא?
מוסיקה שבאה מסרטים בשחור לבן, שנות החמישים. אולי ראיתי סרט אחד ויחיד מהם. סרטים הודיים שהלכו אליהם עם ערימה מוכנה של מטפחות. הלכו לבכות. בבית היה פרימוס והרבה רעש. והיו סודות לא גלויים.
"דודה נונה לא ידעה לשחות והיא טבעה בנהר". אחרי הרבה שנים, לפני חודש, הייתי אצל דודה בת תשעים. פתאום, הגברת [שמקפידה להסתיר את שיער ראשה בצעיף] אומרת בגילוי לב: למה רימו אתכם?
הרי היא רבה עם אחותה על איזה בחור והיא, אַשׁ יְסְמוֹן, [איך קוראים לזה?] התאבדה!
אז שאלתי על סאמרה, גם היא אחותו של אבא, של הדודה לאה ודודה חנה ודינה, סאמרה שבעברית זה תְּמָרָה, למה גם סאמרה היפה, באמת, למה גם סאמרה נפטרה?
עונה הדודה בת התשעים, מתוקה שמה, אומרים שרופא נאצי, בבית חולים בעירק, הזריק לה משהו. היא אומרת: מַ-שֶׁ-הוּ. עם ההטעמה על השין - - - ואז דודה מתוקה מסדרת את המטפחת. הקמטים שלה חלקים. הגבות מתגבהות טיפה כשאומרת "מַ-שֶׁ-הוּ". כן. ככה.
סרטים שמחים. ובכל זאת הם הלכו עם מטפחת. אולי פעם אדע למה? את הכל?
"מה פתאום שסבתא טוֹבָּה מכרה תמרים?!" אומרת בת התשעים. מאיפה שיהיה לה כסף לקנות תמרים?! היא היתה יושבת בשוק בְּרְדָד [בגדד] על הריצפה, אְל מַסְכִּינִי, [המסכנה] ובוררת אורז! מרוויחה פְלְס. למה למדה משהו? אישה היתה בשבילם כמו סַנְעִי, שפחה! "את לא תלמדי לקרא!"- "את למה גבר, את?!" היתה לה זאת עבודה הכי יעני פשוטה. מה יכלו לעשות? יותר טוב שלא אדבר!
פה בְּלְ ארץ ישראל השתנה. בטח השתנה.
ככה דודה שלי לאה הלכה לסרטים עם אמא שלי. גם דוד שלי מאיר הלך וקרובי משפחתו שנולדו בבומבֵּי, הסרט היה בלי תרגום. גם הבכי לא. והילדים שלהם שרו את השירים. והשריטה של התקליט נכנסה לי לנשמה. היום הם לא שומעים שירים הודיים. יכול להיות נקע בנפש וזה מסוכן. אבל אני? הנקע אצלי בלתי הפיך ועכשו אני סורק אחריו ב"יוטיוב". אינני יודע למה. ואני מגלה שרוב השירים היו, ממש היו שמחים... אבל הדמעות משנות החמישים חיכו שם בפינה והן יוצאות בין אם השיר שמח ובין אם הוא עצוב.
הם בכו בסרטים ההודיים ובכל המדינה - היו כאלה שהיה להם הרבה, הרבה מאוד על מה לבכות- הרי רבים באו באותן השנים מה- "שואה". אבל אלה לא בכו. לא בוכים. ודאי לא באולמות קולנוע. נו באמת!
ולא עם ערימות של ממחטות.
אישה עם מספר של שואה על הידיים – מה עושה? עושה לק לציפורניים שלה, עושה אודם, מסדרת תסרוקת. זהו. הולכת לקונצרט. לא בוכָה. מישהי באופרה בוכה בשבילה. היא? הי לא תבכה. תמות ולא תבכה.
ככה זה הם.
היתה פרחה והיתה פלור ומג'בּוּרָה. אלה נקראו באנגלית "אנטי" ולא ידעתי שזה באנגלית ולא ידעתי נגד מי האנטי הזה.
הן מאלה שבכו. בכו הרבה.
האחרים הם היו עסוקים בהקמת משפחות. בַּבֵּיתְסֵפֶר ספרו שהם עשו מושב עגול נהלל.
עשו כל מיני דברים. את אלוהים שִׁיגעו! אפילו המציאו "קיבוץ". סַבָּח בא מהצבא ואמר שלא צם בְּתְשְׁעַבָּב. "תְשְׁעַבָּב וּמָא סַיְם"? התפלאה דודה סעידה.
תשעה באב לא צריך לבכות! פסק סבח. יש מדינה, למה לבכות? והסביר: הם לא כמונו, לא בוכים. הם מחרבנים על הבכי. לקחו אותנו לחולות של הנגב לבנות בית מקדש לאטום! מי? אְל שְׁכְּנָז! מי? המפקד שלי! וכולם התחילו לצחוק. אְל שְׁכְּנָז! בית מקדש לאטום! צחקו וצחקו.
כל זה היה כשירושלים היתה מליפתא ועד שוק מחנה יהודה איזה שתי סיגריות. אולי שלוש. אסקוט. או כנסת 6. בכנסת 6 היתה קופסה צהובה עליה היה כתוב: תערובת מזרחית. ככה זה היה. לא היו צבועים בסתר. בגלוי. לכן בכו בגלוי.
הלכו מקטמון לליפתא בשביל לעשות קידוש עם סבא וסבתא. ירושלים. במגדל ימקא היה מקום שיכלו לעמוד ולעשות לכותל שלום. זה היה מרגש. מזה לא בכו. מהסרטים בכו. כי זה נגע בלב.
ותראה את ירושלים היום, אה? כבישים! איזה ליפתא? הכל מחלפים. כי הם במקום לבכות, עושים לך גשר מיתרים, עושים לך רכבת קלה, איך מגיעים היום לכל מקום בצ'יק-צ'אק? אה? מגיעים או לא? אז זהו!
מגיעים לכותל, רוקדים, שמחים, לא קורעים. אפילו שכתוב בַּדִּין. בַּדִּין כתוב קורעים, לא? ראית מישהו קורע? עושים צחוק. אין חרדי אחד קורע. יַלְלָה! יודעים להכניס ולהוציא לסובב. כל אחד. מַסְחָרָה.
אני שומע את זה מהדודה שלי. שומע.
בסרט, בחושך היו תנועות אחרות לגופים העייפים. מה היה עושה דוֹד דָוִד שחזר מהעבודה בתחנת הרכבת, שם בעמק רפאים? הוא היה שוכב בבניין הערבי הנפלא ההוא שהיה סלע גדול כניסה שלו ומשחק קלפים. מהאף שלו היו יוצאים חתיכות של מלט. איך יוכל לצחוק? גם דוֹד יהודה שהיה בארץ ישראל מגיל 17 כי היה מתקוטט עם השבב הערבי, סבא כדורי העיף אותו לפלשתין שלא יסבך את המשפחה. כאן היה נוטר. אז הוא באמת לא היה מאלו שבוכים. כי כבר למד כאן משהו. הוא זה שתפס את הבתים ממלחמת השחרור עד שבאו סבא וסבתא מבגדד.
בסרטים היו תנועות של חן לגוף. מי יכלה לרקוד ככה? מי ירשה לה לרקוד ככה? עירקים יש להם מוסיקה של ק'ינה! ופה היה גם שמחה, אפילו הרבה שמחה ותנועות של הודים שרוקדים, הגוף צוחק מהמשקל שלו. אבל העיקר – בכו. כולם בכו. הקולנוע היה עושה הרבה כסף. בירושלים חשבו שכבר נבקע הר הזיתים לשניים מרוב שבכו.
והנופים, והצבעים. אחרי שבשלו כל האוכל ליום שישי, אחרי שתלו כביסה על החבלים, היו לובשות שמלת קְלוֹשׁ, פְּלִיסֶה, והולכות.
ליד בניין העמודים, קרוב לכיכר ציון היתה תחנה מרכזית. לא לקחו אוטובוס. עשרה גרוש היה עולה! חזרו ברגל. דברו על הבעיות עם הבעל. דברו שלפעמים ככה ולפעמים ככה. בכו עוד פעם, וחזרו לבית.
אחר כך היתה מלחמה וירושלים נהייתה כמעט עד המשיח. והסרטים האלה נגמרו. כולם התרגלו לצחוק, להיות כמו אלה שצוחקים. למדו אוניברסיטה. עשו חוצלארץ מי שהשם שלה יוכבד עשתה את עצמה יוכי. יש כאלה נסעו להודו אבל בשביל הַזְּבְּל, יעני אתה יודע: לכלוך. ואחר כך נְסַבְּרְת אְ דְּנִי. אין בכי ואין צחוק. וּלְעָלָם תְּרַמָּד.
אני הקשבתי.
ובכל זאת- למה אני חודר למעיים של "יוטיוב"? מחפש את איצ'יקדנה ואת סאנגאם ואת נשיקת הברזל, ואת מֶרָיָה, ויוטיוב צוחק ובוכה, בוכה.
|