ניגון של מים חיים

 ומעשה שהיה בעיירה אחת בפולין. לא גדולה, ולא קטנה, אלא כולה רחוב אחד של בוץ בחורף ואבק בקיץ. ובעיירה, יהודים. יהודים ככל היהודים. לא עשירים ולא עניים. לא עניים אמרתי? עניים מרודים. ובעיירה אין מים, מלבד מה שאוספים האנשים בכלים בזמן שיורד הגשם. ובימים השחונים, לא עלינו, מכתתים רגלים מרחק הגון עד לבאר שמחוץ לעיירה.

מדוע לא בנו את העיירה ליד הבאר?

נו, שאלה טובה היא. לא בנו!

ויהי היום, וגביר העיירה חזר ממסעו לורשה, והיו כל בני העיירה מקיפים אותו ושואלים, "ורשה זו, מה טיבעה?"

והיה הגביר מספר להם מנפלאות וורשה, על התיאטראות, ועל הכרכרות, ועל המוני האדם, שאילו הסיעו את עיירת מגוריהם, לא הייתה אלא פינה נידחת בורשה –חצר בבית אחד. ואחר סיפר להם על הפלא החדש שראו עיניו בוורשה: אפארט – אינסטרומנט -   "ברז"!! שכל הרוצה במים הולך אל אותו אינסטרומנט ומושך בידיתו, והמים זורמים.

התפלאו מאד בני אותה עיירה על הפלא ושאלו את הגביר כלום טרח והביא פלא כזה, ברז, לעיירתם? וענה הגביר שלא, שהרי ידוע שהברז אינו שוכן אלה בקיר עשוי לבנים ואילו בתי העיירה – סוכות עצים מרקיבים.

והפצירו בני העיירה בגביר וסוכם שיתן כל אחד כאשר תשיג ידו, ויבנו קיר לבנים במרכז העיירה ובו יתקינו את אינסטרומנט הפלא, את הברז.

וכך עשו. ולא עברו ימים רבים עד שניצב לו הקיר בלב העיירה, ונסע הגביר שנית לורשה, והביא עמו ברז, והתקינו את הברז בקיר בכבוד גדול. והין בני העיירה מתקהלים סביב הפלא בהתרגשות גדולה.

ורק מוייש'ל, הכליזמר עומד בצד היה, וממלמל על חוסר בינתם של הבריות. שמוייש'ל הכליזמר, היה ידוע בנגינתו הנפלאה והיו מזמינים אותו לנגן בכל הפלך כולו וגם העירה הגיעה כבר. ולא עוד, אלא שמכל בני העיירה כבר ראה הוא את אותו פלא, שברז שמו.

ואחר כך עשו צרמוניה – הקרויה אירוע - וקראו לרבי שהתקין מזוזה על הקיר, וברך ברכה המתאימה לברז וחיזק את הברכה בתפילת מניין.

ובאותה שעה היה מוייש'ל הכליזמר עומד בצד ומנגן ניגון של שימחה בכינורו – שהיה שמח ששילמו שכר נגינתו מראש. והיה הרשל השמן דופק ללא רחמים בתוף הגדול, ויחיאל צובט את מיתר הבטנון, הלו הוא הקונטרבס.

בגמר הברכות הושלך הס, וניגש הגביר אל הברז, ואחז בידיתו, ומשכה. ולא יצאו מים!

והזיז הגביר את הידית ימינה ושמאלה הלוך וחזור, כאילו הייתה ידית של משאבה. ולא יצאו מים. ונפלו פניהם של בני העיירה.

אז קם מוייש'ל הכליזמר ואמר. אוי לכם שוטים. כלום זוכרים אתם את נגינתי בהכנסת כלה שהיו המנגינות נכנסות אל הלב?

ואמרו: "הן."

ואמר להם: "לא נכנסו נגינות אלו ללב אלא לאחר שיצאו מלבי. שנאמר היוצא מהלב, נכנס אל הלב.

וכלום זוכרים אתם נגינתי בליל כל נדרי שהייתה תפילתנו עולה דרך שבעת הרקיעים לכסא הכבוד?"

ואמרו לו: "הן"

 ואמר, "וכלום אין התפילה וניגון עולים מעלה אלה כשהם נובעים ממעיינות נשמתנו. שהניגון, שאינו ניגון הנשמה, אינו ניגון כלל.

כך הוא ברז זה, שאם אינו יוצא ממקור מים חיים, אינו שופע כלל."

ועמד וניגן להם ניגון של ניחומים. והיה הניגון שופע והולך כמעיינות דבש. וניתצו, והניחו את הברז בלב קל, והלכו לדרכם כביום חג.

 הסיפור נשלח על ידי מספר הסיפורים אלי אברהמי.( עפ"י סיפור המתנה של דיזינגוף )