הכלה והמטאטא.

יום חמישי ב' בשבט התשכ"ח. האחד בפברואר 1968. יום סגרירי וגשום. זהו היום בו אני עומדת לענוד את טבעת הנישואין בטקס צנוע באולם הרבנות הראשית שבשדרות דוד המלך.

צניעות עוד היתה מידה מוערכת אז. איך אימי זכרונה לברכה היתה אומרת: לא להיות כמו ההוא ש: "ח'אתם פי-ייידו וצ'ינצ'ו ערייאנה" משמע: "טבעת יקרה על אצבעו ועכוזו חשוף". אחד שחי על רושם ללא כיסוי.
 
את שמלת הכלולות עם כל האביזרים הנלווים שכרתי בחנות בתחנה המרכזית (ודאי הישנה) שהיום משמשת חנות למכירת מקררים משומשים, את נעלי הכלה הלבנות היפות קניתי בנעלי טרקלין ברח' הנעליים: נוה שאנן, היום משמשת החנות למכבסה לעובדים זרים, את התסרוקת "עיצבה" הספרית השכונתית אליה הגעתי מבלי להזמין תור וממנה יצאתי אחרי פחות משעה. התאפרתי בעצמי עם קו דק של עפרון ואודם ששימשו אותי ביציאה לבילויים. כלה יפייפיה.
 
החתן המיועד הגיע במונית מבית הוריו בתל-אביב לבית הורי ביפו לאסוף אותי ולנסוע ביחד לחופה.
 
החתונה היתה מקסימה בעיני כשהרב שקידש אותנו היה הרב איסר פרנקל בנו של מי שהיה הרב הראשי של תל-אביב-יפו ידידיה פרנקל.
 
בתום החתונה, שהסתיימה בשעה די מוקדמת, ירדנו ולקחנו מונית מהמוניות שעמדו אז והמתינו לנוסעים בנסיעה מיוחדת מקרב אלו שיוצאים מהשמחות ברבנות. המונית היתה גדולה ומיועדת ל-7 נוסעים, כמו כל המוניות בזמנו. העמסנו עליה את כל המתנות שקיבלנו והתכוונו לנסוע לדירה המרוהטת ששכרנו ימים ספורים בלבד לפני החתונה. לפתע אימי הופיעה עם כלי ניקוי שהביאה עמה מהבית ביפו. הסתבר שהיא סברה שאחי ברוך, לו היה טנדר יוביל בתום החתונה את המתנות עבורנו. היא גם ידעה שתהיה לי בעיה להעביר דלי, מטאטא ועוד כהנה וכהנה מיפו למקום מגורי החדש בתל-אביב באוטובוס, שהיה אמצעי התחבורה היחיד שלנו והחליטה לנצל את ההזדמנות ולהעבירם בטנדר. משנוכחה לדעת שלקחנו מונית ואחי לא נדרש לסייע לנו, הוציאה אותם מהטנדר והכניסה אותם למונית יחד עם המתנות.
 
הגענו לביתנו ברח' שלמה המלך 32 בתל-אביב. מאחר והרחוב חד סיטרי, הנהג הוריד אותנו במדרכה שמול הבית. החתן והנהג הוציאו את כל המתנות וכלי הניקוי והמונית נסעה.
 
וכך עמדתי שם עם שמלת הכלה, ההינומה עם הכתר, הכפפות הלבנות והתכשיטים כשמסביבי כל המתנות ובידי אוחזת את מטאטא הקש שבגלל המוט הארוך שלו לא יכולתי להניחו על הרצפה הרטובה.

גשם דק ירד עלי. החתן עם חליפתו היפה, העמיס בזריזות בכל פעם חלק מהמתנות, חצה את הכביש עלה כמה מדרגות הכניס את החבילות הביתה וחוזר חלילה. בכל הזמן שעמדתי על המדרכה, לא עברו אף אדם ולא מכונית וברכתי על מזלי הטוב שלא ננעצו בי עיניים תמהות.
 
עלינו הביתה. החתן עם הנגלה האחרונה של המתנות ואני עם המטאטא. פתחנו את המתנות. שלש מערכות קפה זהות של נעמן, סכומי"ם, ועוד מערכת עוגה: שש צלחות להגשה וצלחת גדולה לעוגה עצמה, מערכת אוכל של 18 צלחות, כוסות ועוד כוסות ועוד כוסות. כוסות דוחות במיוחד היו אלו עליהן היו תמונות של נשים ערומות בכל מיני תנוחות. רציתי להשליך אותן, אך בסופו של דבר נתתי אותן לאיזה חבר שסבר שהן משעשעות.
 
אחר כך החלפנו בגדים ויצאנו ברגל לרחוב דיזנגוף בסמוך לכיכר וישבנו בבית קפה וכך חיינו את חיינו, שני צעירים, הוא סטודנט למתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב ואני עבדתי ושיפרתי בגרויות.

את הקניות ערכנו בחנות מכולת שכונתית טיפוסית לאותה תקופה. המכולת היתה בקומת הקרקע ברח' שלמה המלך 34. ממש בבנין הסמוך לשלנו.
 
בעלת המכולת היתה אישה פולניה עסיסית ונאה בשנות החמישים המאוחרות שלה, שיער צבוע אדום והילכותיה מלאות הערכה עצמית אך גם חביבות. תמיד ניסתה לדובב את לקוחותיה ולדעת כל מה שקורה בסביבה. גם אני הייתי ברשימה, אך היא לא זכתה ממני לשיתוף פעולה (ככה לימדו אותנו בבית), ולכן היא שרטטה בעצמה את חיינו אנו וצבעה אותם בגוון וורוד זוהר במיוחד.
 
יום אחד, אחרי כחודשיים למגורנו שם, לחשה לי בעלת המכולת: "הבת שלי חיה לא טוב עם בעלה, חבל שלא נתתי לה להחזיק בערב חתונתה מטאטא". קשה לתאר את השתוממותי למשמע דבריה. הבנתי שהיא היתה עוד במכולת וראתה אותי עומדת ממול עם שמלת הכלה והמטאטא והחליטה שהמטאטא נועד לשמש סגולה לחיים זוגיים מאושרים. נסיונותי להסביר שהמטאטא היה שם במקרה, לא צלחו. היא עשתה תנועת ביטול שמשמעה "אל תספרי לי סיפורים" וכאילו גילתה הבנה מדוע "לא נעים לי" להודות שהדבר נועד לסגולה והאמינה בכל ליבה שאנחנו המזרחיים מבינים בכגון אלו. באותו הרגע חזיתי במו עיני כיצד נוצרת אמונה תפלה.
 
אחרי שנה עברנו לרח' המלך ג'ורג' 72 בתל-אביב, אחרי ארבע וחצי שנים נולד בני יחידי יצחק-צחי, אחרי חמש וחצי שנות נישואין חזרתי לרבנות הפעם ביצעתי פעולה הפוכה: התגרשתי.
 
אני מקווה שהפולניה לא נתנה לנכדתה ביום חופתה להחזיק במטאטא.