שיר שיר עלה נא

 שערו בנפשכם, שנות החמישים המוקדמות. המדינה בת שנים בודדות. אני "מבוגרת" מהמדינה בשנת אחת. גרנו 9 נפשות בשני צריפים במעברת מחנה ישראל ליד שדה התעופה לוד. במרכז המעברה היתה רחבה גדולה מאספלט שהיתה מוקפת בעצי אקליפטוס ענקיים וריחניים. גם עמוד חשמל ניצב שם, לו חובר רמקול ששידר חדשות ותוכניות אחרות מקול ישראל, 3 פעמים ביום במשך כשעה בכל פעם. בכל המעברה היו רק מכשירי רדיו בודדים למשפחות המתגוררות במבנים שפונו על ידי הצבא הבריטי. במאות הצריפים, בהם גרנו גם אנו, לא היה אפילו מכשיר אחד ולא רק בשל מצוקה כלכלית אלא פשוט לא היה שם חשמל.
בימי הזכרון והעצמאות בערבי חג ובאירועים מיוחדים, שעות השידור היו מתארכות והיו מושמעים שירים עבריים אהובים ושירי מולדת מלהיבים. מדי פעם הייתי עומדת שם מקשיבה לקולה הרועם של שושנה דמארי: "בת-שבע, בת-שבע הזמר הוא לך, "יעל שיר לכיתה אלמונית", הרועה הקטנה... . אני והרדיו בלי הפרעות, מקשיבה או שרה איתו בלב, מתענגת, מתרגשת, מתלהבת, עצובה. הרחבה, עבורנו ילדי המעברה, היתה בבחינת טבורו של עולם הבידור שלנו: בית הקולנוע היה שם. הופעות במעברה כמובן התקיימו בה. לא אשכח הופעה של זמרת יפייפיה ששמה לא ידוע לי, ממנה שמעתי לראשונה את "ערב של שושנים, אצא נא אל הבוסתן" ובכל פעם שאני שומעת את השיר אני חשה מחדש בעדנה שהציפה אותי אז. ברור שגם אסיפות בחירות התקיימו שם. עבור המפלגות, המעברות, בעיקר הגדולות שהן כמו מחנה ישראל, היו כר נרחב לפעולה של גיוס מצביעים תמימים ובאסיפות היו מופיעים אומנים מהמעלה הראשונה.
אחת מאסיפות הבחירות מטעם מפא"י זכורה לי היטב: אלפי פתקי הצבעה עם האות א פזורים ברחבה, המון רב: "בן גוריון בן גוריון מרגרינה וסמון" נשמעו קריאות רמות וקצובות. הבנתי שסמון זה לחם בעירקית. ממש כמו אלוהים שסיפק את צרכי בני ישראל במדבר: מן ושלו. לחם ומרגרינה. היו נאומים ולאחריהם הכריזו לא פחות ולא יותר על הופעתה של שושנה דמארי. הופתעתי ושמחתי. מהמבטא שלה ששמעתי ברדיו, שאהוב עלי מאד, הבנתי שהיא תימניה, כמו התימנים במעברה ששמרו על צביונם התרבותי, והשירה היתה בנשמתם. מבתיהם היו עולים קולות הפיוטים בלשון הקודש שהביעו ערגה וגעגועים עזים לארץ ישראל. הפיוט הראשון ששמעתי מהם היה "אהבת הדסה על לבבי על לבבי נקשרה".
התימנים במעברה, לבשו בגדים יפייפים רקומים בחוטים צבעוניים ושזורים בקישוטי משכית וענדו תכשיטים מעשי ידי אומן שהביאו איתם מתימן, והמראה שלהם היה שונה מאד מהמראה השיגרתי של כל האחרים. אפילו כיסוי הראש של הנשים היה יצירת אומנות וחגיגי לעומת המטפחות על ראשן של יתר נשות המעברה יראות השמים. גם איפור העיניים הקבוע הבליט את עיני השקד היוקדות שלהן. כל הנשים התימניות, גם המבוגרות שבהן נראו לי יפייפיות ומיוחדות כמו שנלקחו משיר השירים, כל אחת מהן שחורה ונאוה. והנה עולה דמארי עם המראה התימני המוכר, עם הלבוש הצבעוני והמיוחד, התכשיטים והנוכחות המרשימה ועם אותו חיתוך דיבור. ענתה על ציפיותי והתאימה לדמות שהצטיירה בדמיוני. באותו הערב היא שרה את: "אני זכריה בן-עזרא ולחמי לחמא עניא וגר אני במעברה..." וממשיך לתאר: "בחורף יא הקור חודר, בקיץ יא מחניק לי". בגלל שמילות השיר הביעו בדיוק את מצוקות חיינו במעברה, הייתי בטוחה שחיבר את השיר תימני ממעברה אצל הכביש לנתניה. לימים הסתבר לי שאת המילים כתב יעקב אורלנד והלחין משה וילנסקי.
שני אשכנזים עירוניים. כנראה שהשיר חובר עבור תעמולת הבחירות של מפא"י : "בפוליטיק עודני תם, אין לי מושג כזית, ואללה חרות ואללה מפם...". לזכריה ממש אין מושג בפוליטיקה אבל הוא יודע לאלו שתי מפלגות מתחרות במפא"י, לא להצביע. והשיר מסתיים: "הכל כדאי חי אל עליון נאום הגבר בן-גוריון".
איזה מזל שהורי הצביעו תמיד עד יום מותם לפי אמונתם - ב' הפועל המזרחי-תנועה דתית ציונית, שהזדהו איתה עוד בטריפולי שבלוב, ולא עשו עליהם מניפולציות בנוסח סאלח שבתי. "מה אני עושה פה לא יודע/ מה זה פה בכלל אני שואל/ מכל הצדדים אני שומע סאלח פה זה ארץ ישראל...". גם ממני היית שומע: סאלח פה זה ארץ ישראל ואלו ייסורי הגאולה אותם קיבלנו באהבה.