|
בשנת העשור למדינה לפני 52 שנה, בימים שביום העצמאות הייתה גאווה לאומית, ובמשולש הזהב. יפו, בן יהודה, והמלך גו"רג, היו רוקדים לצלילי להקות סטודנטים, והאקורדיון היה הרוח החיה של הריקודים. בכל מקום צצו דוכני הפאלפל והתירס והשער (אל) בנת (שערות סבתא) הלוא הוא צמר הגפן האדמדם והמתוק. החלום שלנו כילדים בגיל שש, היה להסתובב עם ההורים במשולש עם חולצה לבנה ומכנסיים כחולים של את"א עד חצות.
באותה שנה אימי ילדה את אחי, יומיים לפני יום העצמאות בבית החולים 'ביקור חולים' ולא יכלה להיות איתנו בחגיגות. אבי הלביש אותנו כבר בשעה חמש אחר הצהריים ולקח אותי ואת אחי לבקר אותה, והבטיח לנו שלאחר הביקור נצא לחגיגות יום העצמאות.
כשהגענו לבקר את אמא השמחה הייתה רבה! ואבי אמר לאימי: יה מרה.(אישתי) החלטתי לקרוא לתינוק החדש, בשם 'עשור', על שם עשור למדינה. אמרה לו אימי בשום: פנים ואופן, אנחנו נקרא לו עוזי, על שם תת המקלע עוזי שהיה אז פופולרי.
מיד החל ויכוח בדיוק כמו שהאורפלים יודעים להצית, כאשר אנחנו הילדים מתערבים לטובת אמא (ילדים תמיד אוהבים את האמא יותר מה לעשות) ולבסוף הוחלט לקרוא לתינוק עוזי למורת רוחו של אבי.
נפרדנו מאימי כשהיא מאושרת שניצחה את אבי וירדנו לחגיגות, שמחים מאושרים ושבעים, וחזרנו הביתה.
לאחר כשבוע נערך טכס הברית, ולאחר שהכריזו: ויקרא שמו בישראל עוזי, ניגשה אל אימי דודתה מרת עזור, אחות אימה ואמרה לה: יודית כפרה עלייך! כל הכבוד שקראת לבנך על שם בעלי עזרא.
אבי שמע, סינן משהו (שוב עבדה עלי) ולא עזרו ההסברים של אימי, שזה לא נכון, שהדודה מדמיינת.
אנחנו עד היום מאמינים שאימי עשתה תרגיל לאבא.
|