|
שלום כאן יהודה עצבה. הפעם בפינת הסיפור האישי שלי, אביא לפניכם מונולג של סבא שהנכד בא לבקר אותו.
טוב שבאת אצלי, נכדי היקר. כן, כל שבוע אני מחכה ליום הזה שתבוא נכדי היקר. סוף סוף מצאנו זמן שיהיה נוח לך ולכל המשפחה שתוכל לבקר את סבא וזה באמת לא היה קל.
יש לך בית ספר, ויש לך חוג למחשבים, וחוג לג'ודו וחוג לרכיבה על 'סקד בורד' ושיעורי חיזוק באנגלית ובמתמטיקה והשתתפות בפרויקט העשרה. לכולם היה זמן. איזה נס שנמצאה שעה אחת קטנה גם לסבא שלך.
תראה, תראה עיוני לאן הגענו. פעם כשסבא שלך היה ילד הכל היה פשוט, רצית להגיד שלום לדודים , היית הולך אצלהם בבית, גרנו באותה שכונה קטנה, אחד לךיד השני.
שכונת הפחים קראו לה "חראת אטנאק, אנשים עניים מאוד במושגים של היום, אבל תאמין לי לא היה חסר לנו כלום, היה לנו הכל בשכונה. משחקים בשפע, הכל בשפע. הדלת הייתה תמיד פתוחה. לא היה רב בריח ולא היית צריך לדבר עם הדלת בשביל שיפתחו לך, לא היה צריך להתקשר קודם בטלפון ולקבוע זמן מתי נוח ומתי יש זמן.
בשביל לבקר את סבא וסבתא תמיד היה נוח ותמיד היה זמן.
נכנסת, טעמת קצת ריבה שעשתה הדודה פלומבה, נכנסו השכנים הביאו איתם קצת סוכריות מרמלדה שעשו מקליפות של תפוזים. ירד אדון לבקוביץ הביא זנב של דג מלוח, ומורי פתייחי הביא בקבוק ערקי תימני אורגינלי עם הדיוואן של השירים וכל השכונה שרה איתו. " אם אשמרה שבת אל ישמרני"
כן נכדי היקר, אלה היו ימים של אושר ושל רוגע, ימים שלא היה כלום – אבל היה הכל.
|