שלום כאן יהודה עצבה, הפעם רציתי לספר על השפה העברית שהיא למעשה נס, אני זוכר בילדותי את העולים החדשים שהגיעו לירושלים, עולים מתימן ועולים ממרוקו ומפרס ומקורדיסטן ומגרוזיה, עדה עדה ומנהגיה וניגוניה והשפה שלה. היה פה בליל שפות ולהגים. והנה באה השפה העברית וליכדה את כולנו. הייתה זו עברית משובחת עברית שיש בה גם לשון השוק וגם לשון חכמים. המפגש הראשוני שלי באופן אישי עם השפה העברית הייתה אצל המורי התימני ב'אבן יהושע' למדנו את האותיות בניגון שיננו אותן. והיום אני מעביר את הניגון לנכדי. מאוחר יותר למדתי את השפה העברית ממורים לעברית בבית הספר 'בית הכרם' ושם נטעוו בי את האהבה לעברית ולתנ"ך. החיבור בין התנ"ך לעברית היה כל כך טבעי וקטעים רבים שלמדתי בעל פה באהבה גדולה עד היום. קינת דוד, שירת דבורה, דברי הנביאים שירת התהילים ווהטכסט המופלא של שיר השירים, איזו עברית איזה יופי. לצד אלה התחברתי לטכסטים הפונים ליישוב הארץ כפי שלמדתי בתנועת הנוער החלוצי שהייתי בה. העברית של ילדותי הייתה נינוחה, נתנה כבוד לכל אות לכל מילה ולכל הברה ועיצור. למשל המילה תפוח. חשת את התפוח תפוח. למדתי גם שבכל מילה ואות טמון סוד וניגון מיוחד. אגב, כשהייתי ילד הייתה לי גם שפת משחקים של הילדים בירושלים בשכונה, מין תערובת של עברית ערבית ואידיש. לאופניים היו בלפים וסילקים. ספרתי כמו כל הירושלמיים מאה, מאאתיים תוך דגש על האלף. לגלעיני המשמש קראנו עג'ויים עגבנייה הייתה בנדורה וחצילים בדינג'אן. אגב ברחוב אגריפס אני זוכר, היו עומדים סוסים ועגלות להובלה ואם אחד העגלונים, הערבנג'ים כלומר הבלעגולה, היה רוצה לשבח את הפרדות של שכנו, היה אומר: בעברית שרק ירושלמים היו מבינים: וולה זה יש לו צווי פריידלך בטלעו אטלעה זיי צווי פייגלך. כלומר זה יש לו שתי פרדות עולות את העלייה כשתי ציפורים. עברית מיוחדת במינה שהייתה פעם. מזיגה מופלאה שחיברה את כולנו.