|
לאחר מותו של החוזה מלובלין, עם תום שבעת ימי האבל. הפילו היורשים גורל ביניהם, על מעט הדברים שנשארו לו. נפלו בחלקו של בנו הרב יוסף מטולטשין בגדי השבת, האבנט ומורה השעות של החוזה מלובלין. נטל אותם תחת בית שחיו והתחיל ללכת חזרה לעיירה שלו.
בדרך החל יורד גשם זלעפות ולא הייתה לו ברירה, נכנס לפונדק דרכים ומשהגשם לא פסק, אכל שם ארוחת ערב ולן במקום. למחרת לאחר התפילה וארוחת הבוקר קם וביקש ללכת.
– ותשלום? שאל בעל הפונדק. חיטט רבי יוסף בחפציו ואמר – אין לי כל פרוטה, אבל יש בידי חפצים אלה, בחר לך מה שתרצה. התבונן בעל הפונדק בחפצים וקרא לאשתו. זו פסלה מיד את בגדי השבת של החוזה מלובלין, כי אמרה - ממילא לבעלי אין כל הזדמנות ללבוש אותם, אך הסכימה לקחת את מורה השעות למרות שלא נראה בו משהו מיוחד.
רבי יוסף הלך לדרכו ובעל הפונדק לקח את מורה השעות ותלה אותו בחדרו והיה משתעשע עמו כי ראה שהוא עובד כהלכה.
עברו שנים ויום אחד הגיע למקום הרב הקדוש, רבי דוב בער מראדושיץ וביקש ללון במקום – אבל עלי לקבל חדר שקט שכן אני עסוק בלימוד, אמר לבעל הפונדק. התבונן בו בעל הפונדק ואמר – אין לי כל חדר כזה, אלא אם יואיל כבודו ללון בחדרי. הסכים האורח המכובד ונכנס ללון בחדרו של בעל הפונדק. בעל הפונדק הלך לעבודתו ובערב נכנס לאחד החדרים האחרים וביקש לנוח, אלא שרעש גדול של ריקודים ושירי שמחה בקע מחדרו מדי פעם בפעם. הוא כבר ביקש להתפרץ לחדר ולבקש מהאורח רם המעלה שירחם עליו ויפסיק את שירתו וריקודו אלא שבכל זאת התאפק. כך עבר הלילה על האורח בשירה ריקוד.
למחרת בבוקר הצליח בעל הפונדק להירדם, קם באיחור התפלל והלך לעבודתו. קרא רבי דוב בער לבעל הפונדק ושאלו – אמור לי, מנין לך השעון הזה? סיפר לו בעל הפונדק כיצד התגלגל לידיו מורה השעות הזה. אמר לו הרב הקדוש – דע לך, מציאה גדולה בידיך, מאותן מציאות הבאות בהיסח הדעות. השעון הוא שעונו של החוזה מלובלין ובניגוד לשאר מורי השעות בעולם המראים את הזמן ההולך ומתקצר עד שעת המיתה, הרי שעונו של החוזה מלובלין מצלצל ומבשר לעולם שהגלות מתמעטת והולכת, ומתקצר הזמן שנותר עד הגאולה, עד שיבוא משיח צדקנו, לפיכך הייתי רוקד ושמח כל הלילה.
ואכן שעונו של החוזה מלובלין עובר מדור לדור במשפחתו של הפונדקאי והם שומרים עליו מכל משמר ושמחים עמו ולנו נותר הסיפור.
גירסה רחבה של הסיפור כאמור, מופיעה בספר המעשיות של מרדכי בן יחזקאל , בכרך השישי.
|