שלום לכם כאן יהודה עצבה הפעם רציתי להביא בפינת הסיפורים הקטנה שלי מעט נוסטלגיה על עולם הרפואה של ילדותי. כאשר החורף מגיע ורוחות קרות נושבות בחוץ אני נזכר בבית האבן בשכונה הירושלמית של ילדותי ותנור החימום של פרידמן שהיה מחמם את הבית הגדול בעזרת להבה קטנה שניזונה ממיכל נפט שהיה בתוכו. לא פעם כאש מישהו היה מצטנן או 'יש לו התקררות' בשפה הירושלמית. עד היום אני זוכר כיצד פתרה לי אימא באופן אישי את ההצטננות וכיצד הוציאה את הקור מתוך גופי. הייתי צריך לשבת על המיטה ולהפשיל החולצה והתרופה הייתה בדוקה ומנוסה. אימא הייתה מוציאה מהארון של התרופות קופסה גדולה ומתוכה שלפה מעין כוסיות מעוגלות בצורת ביצה. 'בנקס' קראו לכוסות אלה והכוונה הייתה לכוסות רוח. או אז לקחה אימא כוסית בידה הימנית והציתה פיסת עיתון או צמר גפן טבול בכוהל והטילה את האש שבערה מתוך הכוהל אל הכוסית ובמיומנות הצמידה את הכוסית אל הגב שלי. בשל האש נצמדה הכוסית החמה והאש הבוערת כבתה כמובן, תוך שהיא יונקת את ההתקררות שלי מתוך הגב. כך הלכה אימא והוסיפה עוד כוסית רוח ועוד כוס רוח ולאחר מכן כיסו את גבי בשמיכות וזכיתי בכוס תה חמה ומתוקה. לאחר כרבע שעה היה על אימא לשלוף את הכוסיות מגבי. זה גם נעשה במיומנות תוך שאימא לוחצת על הבוהן בקצה הכוסית הצמודה חזק לגב והכוסית משתחררת תוך שהיא משמיעה צליל שאני זוכר עד היום, שחרור אוויר דחוס, צסס...ססס. מה אגיד לכם הקור עבר, תשומת הלב החמה של אימא בירף כוס התה עשו את שלהם. אגב הגב שלי כולו היה סרציצ'ות אדומות עיגולים אדומים טביעתן של כוסות הרוח החמות. כיום חזר הטיפול בכוסות הרוח לאופנה ומטפלים מיוחדים מתהדרים במיומנות הזו שהייתה שיטת ריפוי ירושלמית בדוקה ומנוסה של הסבתות והאמהות הירושלמיות.