|
שלום כאן יהודה עצבה הפעם רציתי להביא לכם סיפור אישי, זכרון אישי, מימיה הראשונים של המדינה. הפעם אני רוצה להקדיש את הפינה הקטנה שלי לפס הקול של המדינה בימיה הראשונים.
אני זוכר שהייתי ילד בן שש קמה המדינה, ככה הירושלמים אומרים, קמה המדינה, כאילו ישנה שנת חורף של 2000 שנה ופתאום התעוררה, נכון הייתה אז פעילות פוליטית גדולה בארץ , שואה, העפלה, הבריטים סגרו את שערי הארץ, מחנוטת המעצר בקפריסין.
אבל אני זוכר את הקריאות ברחובות הכמיהה למדינה ממש לפני תחילת המלחמה המונים צעקרו ברחובות 'מדינה עברית, עליה חופשית, בוז לספר הלבן, יחי דגלנו כחול לבן.
אחר כך מלחמת השחרור, קמה המדינה קליטת עליה ענקית, מעברות פחונים, יהודים מכל העולם הגיעו, היה זה יריד מפגש של מפגש אחים מכל הגלויות עם כל הניגונים ובליל השפות שהתנגנו זו לצד זו. זו הייתה תקופה של פאתוס, חזון, ואז היו מבצעים, לא כמו היום מבצע בסופר או בשוק. אז מבצע היה מבצע קרן המגן, ביעור הבערות. והשיא היה מבצע כיבוש השממה.
והיו ססמאות 'נוער הזהב רד לנגב.
קיבוצים מושבים. היישוב כולו נרתם וחלם לעבוד את אדמת הקודש. היינו נאיבים תמימים. שם המשחק היה לתרום, לתת כמה שיותר למדינה. כן, היו ימים בהם יהודים חיו וחלמו על מדינה והיו מוכנים לתת עבורה כל מה שיש להם. בזכות הנתינה ושותפות הגורל יש לנו לכולנו בית בארץ ישראל. זכינו ואשרינו שזכינו.
עתה מוטלת עלינו המשימה של שמירה על האוצר היקר מכל, לשמור על הבית. אין לנו, לכולנו יחד, אין לנו בית אחר. אז בואו נתאחד ונשמור יחד על הבית.
|