בחתונת בנו של הרב ישראל גליס.

הצדיק וצחוקו מאת מרטין בובר.

ביום השישי בערב, ישב 'הבעל שם טוב' עם תלמידיו אל השולחן. בשעת הסעודה אורו פתאום פניו העצובים של הצדיק והתחיל צוחק קול גדול. תלמידיו השתוממו על הדבר ויביטו איש אל רעהו. בעוד רגעים אחדים שר וצחק הצדיק בשניה. עברה שעה קלה והצדיק צחק בשלישית. והצחוק היה עליז כצחוק ילד תמים.

במוצאי השבת קרא הצדיק למשרתו ויצוהו לרתם את העגלה, כי בכל מוצאי שבת היה עוזב לשעה קלה את העיר ויוצא לטיל בשדה. הוא עלה עם תלמידיו על העגלה, ולא שבו אל ביתם כפעם בפעם, כי אם נסעו מבלי אמר ודברים דרך שדות ויערים כל הלילה.

לפנות בקר באו אל עירה קטנה אחת. הצדיק ציוה את העגלון לסור אל בית שבתי כורך הספרים, איש זקן ובא בשנים.

ויחרדו האיש ואשתו לקראת הרבי הקדוש ויביאוהו בכבוד גדול הביתה. אחרי שעה קלה פנה הצדיק אל כורך הספרים ויאמר: - ספרה נא לי את אשר עבר עליך בליל שבת, אל תבוש ואל תכחד ממני דבר.

 התחיל כורך הספרים ויספר: " בעל מלאכה אני וחי על יגיע כפי מנעורי. עתה זקנתי, כח ידי אין איתי, ואני מוצא את פרנסתי בדוחק גדול מאוד. אך אינני משנה ממנהגי הישן. בכל יום השישי, בשעה העשירית, אני עוזב את מלאכתי, מכין את עצמי ליום השבת והולך לבית הכנסת ומאחר שם עד כלות תפילת המעריב.

עתה הקשיבה, צדיקי וקדושי! היה היתה השעה העשירית ביום השישי, ערב השבת שעברה, ובכיסי אין אף פרוטה לקנות את צרכי השבת. לא שיניתי ממנהגי ואכין את עצמי ליום השבת. אך לפני לכתי אל בית הכנסת אמרתי לאשתי: היום אאחר לשוב הביתה. הזקנה הניעה ראשה בעצב.

בערב שבת שב כל העם מבית הכנסת, ואני הלכתי לבדי בדרך לביתי, כי יראתי פן ישאלו אותי המתפללים: מדוע לא יראה כל אור בביתי? פתאם ראיתי מרחוק נרות דולקים בביתי, והאור אור של שבת. חשבתי בליבי, בודאי אשתי קבלה מתנת בשר ודם... נכנסתי אל הבית והנה השלחן ערוך ועליו חלות של שבת ודגים, וגם יין לקידוש מצאתי מוכן ומזומן. אולם עצרתי ברוחי ולא שאלתי לסבת הדבר, כי לא חפצתי להפריע את מנוחת יום השבת. ואקדש על היין ואכל מן הדגים. באמצע הסעודה פתחה הזקנה את פיה ותאמר בקול עליז: זכר אתה עדין, אישי, את מעילי הישן עם כפתורי הזהב, אשר אבד לנו זה כמה? כאשר פתחתי היום את התבה הגדולה, שבתי ומצאתיו. את הכפתורים מכרתי לצורף הזהב, ובמחירם הכינותי את צרכי השבת.

"כאשר שמעתי את הדברים האלה, הורידו עיני דמעות מגיל. נפשי מלאה רחשי תודה לאל, אשר לא השבית שבתי. נשאתי עיני אל אשתי, וארא את פניה הטובים נוצצים משמחה. ויחם לבי בקרבי ואשכח את ימי הדאגה המרבים, ואחז ביד אשתי ואצא אתה במחול. אחר כך אכלתי את המרק של שבת ואז יצאתי עוד פעם במחול מטוב לב. וכאשר כיליתי לאכל את הלפת, רקדתי רקוד של שמחה בשלישית.

שבתי כורך הספרים כלה לדבר, והצדיק קרא לתלמידיו: - גם מלאכי שמים ששו ועלזו אתו ויצאו עמם במחולות וריקודים—ואנוכי, אשר עיני חזו בכל אלה, צחקתי יחד אחת, שתים ושלש כנגד שלשת הריקודים של שבתי כורך הספרים עם אשתו.

הערה: גירסת הסיפור מובאת מתוך: ספריה הוצאת "החינוך החדש" ורשה, תרפ"ט. הסיפור שובץ באתר ב - כב', שבט, תשס"ח. 29.1.08.


© כל הזכויות שמורות

1. העיקר חסר
מאת: דודו 11/06/2009
לשאלת הבעש"ט זצ"ל במה אפשר לברכם-ביקש הזוג בן והבעש"ט הקדוש ברכם. לזוג נולד הבן שלאחר שנים נודע כרבי ישראל מקוז'ניץ - המגיד הקדוש מקוז'ניץ שכונה גם "הבעש"ט השני".
 
|